כלוּם- הוּשלם

פרק 59- את חייבת

****

צליל מן הסתם לא דיברה איתי, היא גם לא התכוונה לדבר איתי אף פעם לאחר מה שהיא גילתה. בר לא הראתה את הפרצוף המחורבן שלה יותר ואנה לקחה לעצמה הפסקה כדי להתאוורר מהכל. היא לקחה הפסקה ממני, מהחברות שלנו. היא לא תחזור להיות מה שהיא הייתה.

יותר מדי קרה בשבוע האחרון. תום נכנס לניתוח, הסוד של עמית נחשף לכולם והקשר שלנו עם ליאם נותק לגמרי. אף אחד לא יכל לעמוד בשינויים האלה חוץ ממני. אני יכולתי לעמוד בהכל, כבר הייתי רגילה להתמודד עם הכל גם כשהעולם חרב מסביבי. אולי כל מה שקרה בשנה וחצי האחרונות היה שיעור טוב לחיים שכולם בסופו של דבר צריכים לחוות.

נועם מגיש לי כוס קפה חם נוספת. אולי כוס הקפה ה23 ששתיתי בשבוע האחרון בלי להגזים. אני בוחשת אותה מספר פעמים ולוגמת ממנה ברוגע יחסי בזמן שאני מביטה בפניו הרדומות של תום. חלק מהצינורות כבר נותקו, הוא נראה הרבה יותר טוב וזה הרגיע אותי עד כמה שזה יכול היה להרגיע אותי.

"עד עכשיו היא פה?" דור שואל בכעס את נועם. נראה כי הם סיכמו משהו והוא הפר אותו. "אמרתי לך בברור להעיף אותה מפה! זה כבר לא בסדר!" הוא מוסיף בצעקה- לחישה כשנועם מסמן לו לשתוק 1. כי אני נמצאת ממש לצידו ושומעת את דבריו. 2. כי תום ישן והוא לא רוצה להעיר אותו אחרי שהוא לא ישן כל הלילה.

"מה הבעיות שלך?!" אני צועקת- לוחשת על דור בחזרה אחרי כמה שניות גורליות שבהן חשבתי בכבדות ראש אם להתעלם או לתקוף. הוא מתנהג כאילו אני לא שומעת בכלל מה שהוא אומר למרות שאני נמצאת במרחק של שני צעדים וחצי או אפילו פחות ממנו. אני מניחה את ידי על מצחי הבוער מחום ועוצמת את עיניי כדי להתמודד עם המגרנה הנוראית בצורה יעילה יותר. אני פוקחת את עיניי ודור הפעם נמצא ממש מול פניי בצורה מאיימת.

"דור!" נועם מנסה להשתיק ולמשוך את דור לפני שהוא לוחש- צועק משהו נוסף שהוא עומד להתחרט עליו ממש מול פרצופי. דור לוקח נשימה עמוקה, עוצם את עיניו למספר שניות ומניד בראשו בעצבנות. "את חייבת לקום ולהתחיל להתעורר על עצמך. את תלמידת תיכון ולא היית כבר חמישה ימים בבית. ההורים והמורים שלך בטוח מודאגים. הוא יהיה בסדר והוא גם ככה לא עומד להשתחרר מפה בחודש הקרוב, את יכולה לבקר אותו מתי שאת רוצה אבל את לא יכולה להרשות לעצמך להישאר לצידו יום ולילה. את חייבת להתקלח, לאכול משהו ולישון. זה כבר לא נורמלי. אפילו אני ונועם התחלפנו." הוא מספר מאיפה נובע הכעס שלו בהרבה יותר רוגע. אני עוצרת את עצמי מלכעוס, מנסה להכניס את דבריו לראשי ולהגיב להם באיפוק. 

"אבל אני לא רוצה-" אני מנסה למלמל משהו אך דור קוטע אותי בתסכול "את חייבת". העיניים שלי ושל דור נפגשות, עיניו הריקות גורמות לי להרגיש כאילו בכל שנייה שאני מסתכלת עליהן הן חודרות אל תוך הנשמה הריקה שלי. אני מתנתקת במהירות את מבטנו מה שגורם לי להפסיק בקרב המבטים ולקום מהכיסא בחוסר נוחות.