***
זה היה הבוקר שבו חוזרים ללימודים אחרי חופשת התאוששות של שלושה ימים. כולם שנאו את הבוקר הזה אבל לא היה אחד ששנא אותו יום ממני, תאמינו לי. שנאתי את החזרה לשגרה כי השגרה שלי הייתה נוראית. שנאתי את החזרה לשגרה כי הייתי כל כך עייפה שגם שנה של שינה לא תעשה את העבודה. שנאתי את החזרה לשגרה כי לא רציתי להתעורר למציאות, שנאתי אותה.
את הבוקר שלי התחלתי ב4:00 בבוקר. החרדות שלי העירו אותי בערך בשלב הזה של הבוקר. הן התעוררו סתם ככה באמצע הלילה וגררו אותי לחשוב על כל דבר בערך, אפילו על המוות שלי.
זה מצחיק, כי היה חלק בי שלא שם על שום דבר, שלא פחד או התרגש כי לא היה אכפת לו מכלום. והיה חלק בי שפחד מכל דבר בערך, פחד מהעתיד ולא הצליח לחיות בידיעה שהוא קיים. השילוב בין שני הצדדים האלו יצרו בלגן. בלגן אחד גדול שהתרחש בתוך הראש שלי. הוא גרר כאב ראש נוראי ובחלק מהזמן, כשהם התנהלו במקביל זה היה בלתי אפשרי עבורי להמשיך כרגיל.
זה מרגיש כמו להיות מודאג מהדברים הכי קטנים שבחיים אבל גם להיות כל כך עייף שלא אכפת לך שהם יקרו. זה היה לפחד מכישלון אבל לא להצליח לעשות משהו עם עצמך כדי למנוע אותו. זה היה לשנוא את תחושת הבדידות אבל לרצות להיות לבד. זה היה בלגן אחד גדול, ותאמינו או לא, זה היה משהו שליווה אותי בכל יום.
ניצלתי את השיעורים במתמטיקה שניתנו לי כדי לנסות להפסיק את המחשבות שבראש שלי להמשיך ולרוץ, כבר לא יכולתי לעמוד בהם. אז באותו הרגע הודתי למורה למתמטיקה כמו שלא הודתי לו מעולם. ישבתי לפתור את התרגילים הנוראים בעוד מוזיקת פופ מתנגנת באוזניות שלי. זאת לא הייתה מוזיקה קפוצנית מדי, היא הייתה די רגוע על ווליום גבוה, היא הצליחה להשתיק את המחשבות שלי פחות או יותר.
שלוש שעות לאחר מכן מצאתי את עצמי זרוקה על המיטה בייאוש, רציתי לעצום עיניים רק לכמה דקות אבל ידעתי שהכמה דקות האלו יהפכו לכמה שעות ולא יכולתי להרשות זאת לעצמי. במיוחד בגלל שהייתי חייבת לעזור לתום לטענתו בגלל הקרקס שניהלתי. אגב קרקס, דרור נאלץ להחליף את המספר טלפון שלו והטלפון שלו כמובן. ואני ובר? שמחנו כמו שלא שמחנו מעולם.
ביטלתי את מצב הטיסה בטלפון שלי, 30 התראות באינסטגרם וקרוב ל100 הודעות מאנשים רנדומלים מהשכבה. לא התעניינתי במיוחד, פתחתי את כל הצאטים ויצאתי מהם מיד אחר כך, שנאתי לראות את העידול הירוק בצידם. שלושים ההתראות היו מתיוגים שלי באיזשהי מסיבה שהייתה, הרבה שאלות של איפה אני מחברים והודעה אחת מתום שתפסה את עיניי ביחד עם בקשת מעקב.
"למה לא הגעת?"
נכנסתי לפרופיל שלו והחלטתי לעבור על תמונות שלו. הוא נראה טוב בהם, אני לא אשקר.
סגרתי את הטלפון שלי וזרקתי אותו לצידי. העברתי את ידי על מצחי בייאוש ועצמתי את עיניי. נשמתי עמוק, פקחתי את עיניי וחזרתי למציאות העגומה. עם כמה שאני לא אוהבת אותה כנראה שאצטרך להתמודד איתה.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
