***
זה היה לילה קשוח כי הוא הוביל ליום שלמחרת, והיום שלמחרת הוביל אותנו ישר ליום השנה שלו. זה היה יום קשה בשביל כולנו, זה היה יום השנה הראשון שלו.
למען האמת אף פעם לא הבנתי את המשפט "החיים שלאחר המוות" רק לאחר שהגעתי למקום שהייתי חייבת להכיר בו בעצמי. החיים שלאחר המוות שלו גרמו לי להבין הרבה יותר מדי על המשפט הזה. כנראה שהבנתי בדרך הקשה ביותר אבל לפחות הבנתי.
התקשתי בלישון, התהפכתי עשרות פעמים, ספרתי מאות כבשים והמחשבות שלי עליו לא הפסיקו להיטחן בראשי למרות הכל.
"מה אתה עושה פה?" אני נבהלת ומניחה את ידי על ליבי באוטומטיות, מתנהגת ממש כאילו זה מה שיציל אותי מלאבד את ההכרה או לחטוף התקף לב. אופייני לבן אדם דרמתי כמוני.
"אבא שכח מפתח" הוא מסביר את נוכחותו בשעה כזאת של הלילה על הספה הלא נוחה במיוחד בסלון הלא מואר בכלל. "ומה את עושה פה?" הוא קם מן הספה במהירות מסחררת שגורמת למפתחות הבית שהחזיק בידו להתעופף לכיווני ולנחות על הריצפה שלצידי. והנה נשמע הצליל הצורם. לעזאזל.
אנחנו מביטים אחד בשני, מסמנים אחד לשני לשתוק עד לשמיעה של שקט מוחלט לפחות ל15 שניות הקרובות, זה היה מן חוק לא כתוב שכולם ידעו- ה-15 שניות הראשונות לאחר הרעש באמצע הלילה הן ה15 השניות שקובעות הכל. העיניים של עדן מתרוצצות מאחורי גבי, כנראה מחפשות את הדמות הקטנה שאמורה להיות נעומי. שום יללה לא נשמעת ואנחנו מרשים לעצמנו לשחרר את האוויר שהצטבר בריאותנו מה שמתברר כמוקדם מדי, עברו רק 13 שניות. היינו פיזיזים ואופטימיים מדי. ידעתי.
"אאאאאאההה" נעומי רצה לסלון בדרמתיות מיותרת ישר אל ידיו העוטפות של עדן. הוא מסובב אותה באוויר ככה שפניה מופנות לעברי וגבה צמוד לביטנו. הוא מניח נשיקה קטנה על ראשה בזמן שהיא ממשיכה לצרוח בקולי קולות.
אני שונאת ילדים קטנים. אני פשוט שונאת אותם.
"אמא ישנה והשעה שתיים בלילה אז אני אשמח אם תתחשבי ותצעקי פחות רועש, עבר עליה יום עמוס והיא רבה עם אבא" אני ממלמלת במירמור. הפקעת המרושלת שעל ראשי מתפרקת ואני נאנחת בייאוש שנייה לפני שנעומי מושכת בקצוות שערי. למה זה היה טוב? איך זה תרם להמשך קיומה בעולם הזה?
"את פשוט חתיכת ילדה מטו-" אני שנייה מלאבד את השפיות שלי אך עדן דואג לצנזר אותי ולסמן לי לשתוק רק באמצעות עיניו המאיימות. היה משהו מאיים ביותר בעיניים בהירות.
"אני אכין שלוש כוסות של שוקו חום ואת תחפשי את עוגיות השוקולד ציפס" הוא קובע ומסמן לי להתחיל בעבודה. אני נאנחת, אוספת את שערי ומסמנת לנעומי לשתוק ולעבור לשבת על הספה.
"אז מה? את חושבת על מה יקרה בבוקר?" הוא לוחץ על מתג המים ונשען על השיש בזמן שאני מטפסת אל ארון החטיפים ומוציאה משם את קופסאת עוגיות השוקולד צ'יפס.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Dla nastolatków*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
