***
זה היה יום ראשון. היום השנוא ביותר על תלמידי מערכת החינוך בישראל ובמיוחד עלינו, השביעסטים הממורמרים שבניהם. גם המורים שנאו את היום הזה ככה שללכת בגבולות בית הספר בבוקר של יום ראשון לא גרם לנו לראות הרבה פרצופים מאושרים. מלבד של בר כמובן שתמיד הייתה שמחה ועיניי האוקיינוס, הגבר השמח ביותר שקיים בעולם הזה או לחילופין הגבר העצוב ביותר שקיים בעולם הזה ודאג להסתיר זאת בעזרת חיוכו. תלוי את מי תשאלו.
אני חושבת שהמורים בבית ספר שלי רצו לגרום לנו לסבול קצת יותר מבדרך כלל ותכננו לכל כיתה מערכת שעות מעיקה שביום ראשון היא הנוראית מכולם. תודה רבה לכם.
השעה הראשונה שלי היא ספורט. זה מצחיק אם נתחשב בעובדה שקמתי לפני חצי שעה פלוס מינוס, שמתי על עצמי משהו יצאתי לבית ספר ובכל זאת, בעוד חמש דקות אני אצטרך להיכנס לכושר. הגוף שלי יצטרך לזוז בעוד אני ישנה עדיין, פשוט לא רואים את זה. אבל אני לא מתלוננת. בר קיבלה מהמורה האהובה שלה שעתיים היסטוריה לנשמה. זה די מגיע לה, אולי זה סוף סוף יהיה מה שירסן את השמחה הנוראית שלה.
"קימוש" צליל כורכרת את ידייה סביב גופי שעדיין לא התעורר. לוקח למוח שלי זמן להגיב ולחבק אותה בחזרה. היא מוחאת כפיים ממש כמו בר וחוזרת לעמוד רגיל. אני מחייכת אליה חיוך מאולץ ודוחפת את ידיי על תוך מכנסי הטרנינג האפורות שלי. את השיער שלי אני אוספת לפקעת מרושלת בקודקוד ראשי וקושרת את נעלי הספורט השחורות ולא מקוריות שלי, נייקי רגילות.
אנחנו עומדות במרכז אולם הספורט, מחכות לבואה של המורה לספורט המאחרת. לא הבנתי אף פעם מורות שמאחרות, הן איכזבו אותי. מבוגרים, ובעיקר מורים לוקחים על עצמם את האחריות של להעניק לנו "דור העתיד" דוגמה. כשיש להם הזדמנות אמיתית הם הורסים אותה. אני מניחה שבעיני כולם זה נראה כמו פרט שולי אך בעיניי זה היה הרבה יותר מזה. המבוגרים תמיד מראים לנו שדברים צריכים להיעשות לפי הספר. באופן מדויק, ברור ומושלם אך כשהיו צריכים להוכיח זאת הם תמיד פיקששו. הם איכזבו אותי. הם איכזבו את כולנו. החיים הבוגרים מאכזבים, אי אפשר להתכחש לכך.
"אני מצטערת.. פשוט היה איזה ריב מכות בין נערים ליד החדר מורים.. לא משנה.." המור הספורט- עינב מניפה את ידה לאות ביטול ומגלגלת את עינייה בהתנשאות. היא מתנהגת כאילו היא מינימום מנעה מלחמה עכשיו, עזבו את זה שזה התירוץ הקבוע. בפעם הבאה שמורה יעז לקרוא לי לא מקורית בנוגע לתירוצים שלי על היעדר שיעורי הבית שלי אני לגמרי עומדת להזכיר לו את זה. שיתבייש.
החלפנו בנינו מבטים ארוכים. התנהגנו כאילו באמת אכפת לנו. "בכל מקרה.. בדיקת שמות זריזה ונתחיל בשיעור" היא מחייכת בזדוניות ומוציאה את הטלפון מכיסי מכנסי הטרנינג שלה כדי להתחבר למערכת בית הספר.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
