***
"תכירי, זה ארי וזה תבור" הוא מרים את בני דודיו הקטנים על ידיו. הם מניחים את ראשם על כתפיו בעייפות בזמן שאני מזייפת אליהם חיוך נחמד. אני לא סובלת ילדים קטנים, הם תמיד בלתי נסבלים בכל צורה אפשרית. החל מהנזלת שמרוחה על פניהם ועד לבקשותיהם ההזויות וחוסר היכולת שלהם להתאפק. או שזאת הייתה רק נעמי.
"אפשר שוקו-" "ועוגיות שוקולד צ'יפס" אני משלימה את אחד מהם במלמול מיואש. הוא מרים את ראשו מכתפו של אורי במהירות ומביט בי בהתלהבות. "את קוראת מחשבות?" הוא שואל. מאיפה הוא הביא את היציאה הזאת עכשיו? ואיך מסבירים לו שלא קיים דבר כזה? אני מחליפה מבטים עם אורי שנראה חסר אונים וחוזרת להביט בילד הקטן והמנוזל. היה לי חשק לנפץ את כל התקוות והמחשבות של הילד הזה אבל אני לא מספיק אכזרית בשביל זה. רציתי להשאיר לו לפחות מעט מהתמימות שלו, שלא יצא ממורמר כמוני.
"לא, יש לי אחות בגיל שלך בדיוק, אני אוכל להכיר בניכם" כולכם נראים מעצבנים. אני משלימה את המשפט מהר מאוד רק בראשי. "בכל מקרה, לכו תשבו על הספה ותבהו בטלוויזיה, אני ואורי נכין לכם כבר משהו" אני ממלמלת בסוג של נחמדות. הכי נחמד שיכול להיות לי. לא רציתי שאורי יחשוב שעשיתי לו טובה או משהו. באמת רציתי לעזור לאורי אבל השעות האלה וילדים קטנים היו הגבולות שלי.
הם רצים לכיוון הספה ברגע שאורי מוריד אותם מכתפיו ומתיישבים עליה. אני ואורי נכנסים למטבח ומתחילים בהכנה. בזמן שאורי מרתיח את המים החמים אני מחפשת אחר כוסות פלסטיק שחייבות להימצא בביתו. "מה עם אמא שלך? למה היא בבית חולים?" אני מתעניינת ובדיוק פותחת את אחד הארונות שמוביל אותי להצלחה המסחררת שלי להיום. מצאתי את כוסות הפלסטיק, הצלחתי לעשות משהו מועיל היום לשם שינוי.
"סיפור מסובך.." הוא ממלמל בניסיון להתחמק. אני נעצרת במקומי ומביטה בו מביט בי מתרוצצת במטבחו כשהוא שעון על השיש. "מסובך זה בול בשבילי.." אני ממלמלת בחוסר נוחות. המבט החודר שלו מרתיע אותי אז אני ממשיכה במלאכה מבלי להסתכל עליו ומתקדמת לכיוון קופסת השוקולית עם שתי הכוסות בידי.
"לפני כמה חודשים היא לא הרגישה טוב ממש את יודעת.. שלשולים, הקאות וכאלה. ההורים שלי גרושים ואני בן יחיד אז היינו רק אני והיא פה והיא ביקשה ממני לא לעשות מזה סיפור גדול. בסופו של דבר היא נשכבה על הספה ואני חושב שהיא כמעט איבדה הכרה בשלב שהתקשרתי למד"א. הם הגיעו לפה, לקחו אותה על אלונקה כתומה כזאת ופינו אותה ישר לבית חולים. מפה המצב רק הדרדר..." הוא לוקח נשימה עמוקה וממשיך את דבריו במין עצב שכזה, לא נראה לי שהוא דיבר על המקרה הזה לפני כן.
"טיפול נמרץ, ריצה בין בתי חולים, ניתוח, כל מיני בדיקות כאלה ואחרות ואז גילינו שהיה שם גידול סרטני בלבלב ששלח גרורות גם לכל מיני מקומות אחרים וחייבים לנתח אותה. הוא לחץ לה על הלב, זה היה מזל שהיא חטפה התקף לב כי לולא התקף הלב לא היו מגלים עליו והוא היה מחסל אותה לאט לאט.." דמעה זולגת במורד לחייו אך זה לא נראה שמגיעות עוד. היה משהו בעיניו שאמר לי שהוא לא עיכל לגמרי את מה שקרה.
YOU ARE READING
כלוּם- הוּשלם
Teen Fiction*** כלום הוא סיפור אחד מתוך סיפורים רבים של בני נוער. הוא מספר על הבעיות, החרדות, הפחדים, ההתאהבויות, המרוץ אחרי ההצלחה בלימודים, הלחץ שבמשפחה והבדידות הנוראית שרובם חווים. במקרה הזה הסיפור מתמקד בקים. נערה צעירה בגיל 17 שנסחפת אל תוך התאהבות בתום ב...
