כלוּם- הוּשלם

פרק 34- אופטימיות זעירה

***

במשך כמה שעות ישבתי וצפיתי ביחד עם תום ונועם באיזה מותחן פסיכולוגי מדהים. ואז השעה 19:30 הגיעה ואני ידעתי שהזמן שלי לעזוב הגיע. נפרדתי מהשניים והתחלתי ללכת ברחוב החשוך לבד. אני שנאתי רחובות חשוכים, הם הפחידו את כולם, הם הוציאו מכולנו את הפחדים המטרידים ביותר שגרמו לכולנו להרגיש מאוימים.

"קים!" נשימתי נעתקה. כמעט והקאתי מרוב פחד על המדרכה. אבל זאת הייתה רק קורל, לא איזה אנס סידרתי שמסתובב בצללים. לפחות קיוויתי שהיא לא אנסית בסתר. "הפחדת אותי..." אני ממלמלת והיא מגחכת. "ראיתי".

ואז היא נעצרת, בדיוק מול ביתה של אנה. אני משלבת את ידיי על החזה שלי ונעצרת לצידה. "סתם שתדעי.. את לא חייבת להתנצל, את לא חייבת לנו כלום וברור לנו שלא עשית שום דבר בכוונה, אני מכירה אותך קים. אני יודעת שאלו הכל שקרים וגם אם יש בהם איזשהי אמת, אנחנו לא חייבות לדעת אם בחרת לא לשתף." ושוב היא פולטת דברי חוכמה שגורמים לי להיות מופתעת. אבל אני רוצה לשתף, לפחות חלק קטן מהאמת, חלק קטן ממה שאני יודעת, מאיך שאני מעורבת. 

"תודה" אני ממלמלת בליווי של חיוך שאני נאלצת לזייף. אני מחבקת את קורל ונעמדת במקומי בחזרה. "יאללה, שאנה לא תהרוג אותנו" היא מחייכת ופונה לכיוון השער.

אמא של אנה פותחת לנו את הדלת. היא מחייכת אלינו וממלמלת לנו לעלות למעלה. אנחנו מחייכות אליה במבוכה ועולות לחדרה של אנה שבזמן הזה שכובה במיטתה עם הלפטופ שלה וצופה באיזשהי סדרה.

כשאנה קולטת אותנו בזווית עינייה, היא סוגרת את הלפטופ על ידייה ומזמינה אותנו לשבת על מיטתה. השקט המביך משתלט על האוווירה ואני מיד מתחילה לדבר.

"הייתן באזכרה של יום השנה שלו אז אני מניחה שאתן יודעות את כל הסיפור על איך הכרתי אותו. מה שלא סיפרתי לכן או לאף אחד אחר בערך ובר מיהרה להפיץ בחדר המתמטיקה ליד צליל ברגע שרבנו הוא שיצאנו. אני ועמית יצאנו תקופה. והתאהבנו. ואהבנו. זה התחיל בכיתה ח, הפכנו לקרובים מאוד ונפגשנו יותר גם לא רק בבית שלי כשהוא היה מחפש את עדן, בילינו במשותף במשך הרבה זמן אבל אתן יודעות.. הייתי בת 14, לא באמת רציתי חבר וכל הבולשיט הזה אבל התאהבתי בו ולא יכולתי לעצור את זה. ואז עליתי לכיתה ט והיחסים בנינו הפכו אפילו לקרובים יותר. איפושהו במהלך השנה זה הפך להיות רשמי יותר בסוד, אבל לא רצינו שצליל או עדן ידעו מכך בגלל שהם כל הזמן חפרו שהם לא רוצים שהאחים או האחיות שלהם יצאו עם החברים שלהם, זה לא נמשך יותר משבועיים כי מיהרתי לפרק את זה. אבל לא משנה איך קראנו לזה בילינו הרבה אחד בחברה של השני וההתאהבות שחשבתי שתהיה קראש קטן של שנינו הפכה לאהבה. אני אהבתי אותו, לא ידעתי אם הוא הרגיש כמוני אז לא אמרתי כלום. כשעליתי לכיתה י, בחופש הגדול, הוא כבר החל להתעקש. הוא לא וויתר. יצאנו במשך חודש בערך, אולי קצת יותר. ואז פירקתי את זה כי אני הורסת כל דבר שנמצא מסביבי. היה לי טוב ואני לא ידעתי איך להכיל את הטוב שהגיע אליי. זה היה יותר מדי בשבילי. הרגשתי שאני משקרת לכולם בשביל שיהיה לי קצת טוב וזה אנוכי מדי. לא רציתי לפגוע בצליל, לא רציתי למרוד באחי, אז וויתרתי. וויתרתי עליו, ויתרתי על עצמי. במשך שבועיים הוא רדף אחריי ואני לא יכולתי לעמוד מולו ותמיד הייתי נופלת אל זרועתיו ואז מוותרת. אהבתי אותו לעזאזל, אהבתי אותו כל כך. יום אחד ביקשתי ממנו להתרחק ממני. אתן חייבות להבין שבכל מהלך ה3 שנים האלה משהו בו לא היה בסדר, זאת לא אני שפגעתי בו, הוא היה פגוע ושבור כל כך ממשהו אחר ואני רק הוספתי לו. שלושה חודשים שלמים היינו כמעט בנתק מוחלט ואז.." אני מספרת במהירות את הפרטים, נזהרת מלבכות, לא להראות רגשות, לא להישאב אל כל הסיפור. רציתי רק שקט לעצמי, להישאר רחוקה מהרגשות שלי. רציתי להרגיש את הכלום גם עכשיו.