האהבה שלי

פרק ראשון ~ הנסיך והמשרתת ~

~ איזבל ~
הידיים שלי היו שוב תפוסות ונוקשות אחרי יום עבודה ארוך. הגב שלי כאב.
המגורים שלי לא היו נוחים. חדר צפוף.
שתי מיטות ברזל ומזרון דק על כל מיטה. כיור קטן לשטוף פנים. מקלחת הייתה בקצה המסדרון של מגורי המשרתות.
את המעט פריטים שלי (כותונת לילה מהבית שהייתה עליי ביום שלקחו אותי לארמון, הנעליי בית שהיו עליי והתכשיטים.) דחפתי מתחת למיטה.
אבל למדתי לא להתלונן.
אחרי שנה התרגלתי.
לחוסר הפרטיות, הגעגוע הביתה, חוסר היכולת לצאת מהארמון, מה שלא התרגלתי אליו זה העבודה הקשה.
הגוף שלי לא התרגל לזה גם לא אחרי שנה.
הגב כאב לי בסוף כל יום עבודה, ואת הידיים היו ימים שלא הצלחתי להזיז כמעט.
שכבתי במיטה והבטתי בתקרה המתקלפת.
הניגוד הזה. בין האזור של המשרתים והשומרים לאזור של משפחת המלוכה.
הרי ברור, יש הבדל במעמד, אבל אם הם היו רואים באיזה מצב אנחנו חיים, אם הם היו מעריכים את זה שאנחנו משרתים אותם, הכל היה אחרת.
שנאתי את המלך ואת כל הנשים שלו. ואת הבן האכזרי שלו שלא ראה אף אחד ממטר.
שנאתי את החיים כאן. אם אפשר לקרוא לזה חיים.
רציתי רק שהכל ייגמר.
עצמתי את עיניי והנחתי לדמעות לזלוג.
זאת הייתה השגרה שלי.
לספוג כל היום ולהתפרק בלילה. הדרך אחד לא רואה.
שמעתי צעדים מהירים ומיהרתי לנגב את הדמעות.
רייצ'ל שותפתי לחדר נכנסה בסערה וטרקה את הדלת אחריה.
הזדקפתי "מה קרה?"
היא צנחה על המיטה וחלצה נעליים בבעיטה.
"האישה הזאת" היא אמרה בשאט נפש.
"הם שוב רבים?" זה היה גם חלק מהשגרה בארמון.
למלך היה מלא נשים שהיו באות אליו עושות איתו את מה שהן עושות ואז הוא זורק אותן. או שהן פשוט נעלמו לאנשהו.
אחת ליומיים היינו שומעים צעקות. של המלך עליהם או ההפך.
"כמה אפשר לשמוע את זה" רייצ'ל פלטה בכעס "הם עושים לי כאב ראש."
הנהנתי, הבנתי אותה.
למלך לא היה משרתת קבועה. הוא נהנה להשתעשע בנו כרצונו.
אני לא אחת הייתי צריכה להיות עדה למריבות שלו עם הנשים או לזה שהוא הוציא את העצבים על חפצים בחדר והייתי צריכה לברוח כדי לא להיפצע.
"זה בלתי נסבל" רייצ'ל צעקה בסתכול.
עוד יתרון במגורי המשרתים. לא שמעו כלום כי היינו בקומה התחתונה.
"את צודקת, זה נוראי" מבחינת החוק היה אסור לנו להגיד שום דבר בגנות המלך או בית המלוכה. אם ישמעו אותנו וניתפס זה מאסר במקרה הטוב. במקרה הרע מוות.
אבל היה כל כך הרבה פגמים בממלכה שלא יכולנו לשמור את זה בבטן.
רייצ'ל הייתה בוגרת ממני והרבה יותר מנוסה.
היא בארמון מאז שהייתה בת 15. והיא בת 24 כבר.
לפעמים הרגשתי כאילו היא אחותי הגדולה.
"נראה לי אני הולכת לישון. יש יום ארוך מחר"
הפניתי אליה מבט בשאלה.
"כבר שכחת? יש מחר את המלחמה בזירה" היא עקמה את אפה.
נאנחתי. איך יכולתי לשכוח.
כבר מידי שנים זה מסורת של משפחת המלוכה לעשות תחרות סייף בין הנסיך המיועד לכתר לבין סייף מומחה.
רוב הזמן הנסיכים מנצחים, אבל זה כמו מבחן לנסיך אם הוא באמת ראוי לרשת את כס המלכות.
שנאתי את זה. כל המדינה הייתה צריכה לצפות בקרב העקוב מדם שבסופו, מישהו ימות.
חייכתי בעל כורחי "איך יכולתי לשכוח"
היא נאנחה. "צריך לקום מוקדם. את בצוות שמכין את הנסיך"
עוד בשורה רעה ששכחתי ממנה.
שנאתי להיות ליד הנסיך ולטפל בו.
הוא הפחיד אותי יותר מהמלך.
אם המבט שלו שיכול להרוג אותך בשנייה, הקור והבטחון העצום שהוא שידר. וההתנהגות חסרת הרחמים.
רייצ'ל פלטה גיחוך "את ממש מפחדת ממנו מה?"
בלעתי רוק ולא עניתי.
"לילה טוב" היא אמרה וכיבתה את העששית.
עצמתי עיניים. שנאתי חושך, שנאתי את הלילה.
ניסיתי להרדם ולא לחשוב על הזוועה שמצפה לי מחר.
__

• אדוארד •
"אני הנסיך" אמרתי בקול רם "ואף אחד לא חזק יותר ממני"
שיננתי את המשפט הזה לפחות 20 פעמים בדקה האחרונה.
ככל שאמרתי אותו הרגשתי פחות ופחות בטוח לקראת מחר.
השרירים שלי כבר כאבו מכל האימונים, אבל רציתי להיות בטוח שאני הולך לנצח בקרב.
חוץ מהבושה שזה יביא לי לא לנצח מחר אני גם אחמיץ את התהילה והכתר. ועל זה לא הייתי מוכן לוותר בכל מחיר.
ידעתי מה אני צריך לעשות.
שלפתי את החרב מהנדן ויצאתי מהחדר שלי.
השעה הייתה 11:00 בלילה. קיוויתי שיהיה שומרים פקחים לדבר איתם בשעה כזאת.
פסעתי בצעדים מהירים לכיוון הצינוק.
שומר עצר אותי בפתח. "אין כניסה"
יישרתי את גבי וניסיתי להראות בטוח.
פסעתי אל האור.
הוא השתנק והשתחווה "הוד מעלתו, אני מצטער לא ראיתי.."
"איפה הנידונים למוות?" קטעתי אותן בחדות.
"בקצה המסדרון אדוני" הוא מילמל עדיין מביט ברצפה.
בחיי למה הוא חייב להיות כזה חסר בטחון.
לא משנה, לא היה לי זמן להתעסק בכך היום.
פסעתי לאורך המסדרון נמנע מלהביט באסירים הכחושים שבתאים.
הצינוק היה מחניק, ריח של זיעה ופחד.
הגעתי לקצה המסדרון לתאים האדומים.
ליבי הלם בחזקה. המוח שלי ידע מה אני הולך לעשות, אבל הלב, אם עוד נשאר לי משהו ממנו, הוא לא היה שליו.
סימנתי לשומר שהיה ליד התאים לפתוח לי את התא האחרון.
הוא פתח את התא והשתחווה.
הבטתי באדם שהיה שם וקם לקראתי.
הוא היה לכל היותר בגיל של אבי.
זקנו היה אפור ומדובלל, גבו היה כפוף.
הוא היה חולה.
אני עושה לו טובה. ניסיתי לשכנע את עצמי.
"מתי צפוי להתרחש גזר דינך?" שאלתי בלי גינונים מיותרים.
הוא השתחווה מהר "עוד שבוע הוד מלכותך"
"יש לך משפחה? מישהו שיודע מה קרה איתך?"
"לא" מילמל, הדמעות חנקו את גרונו.
"אז אני אגמור את הסבל שלך מהר יותר"
הוא הרים אליי מבט לא מבין.
חשקתי שיניים הנפתי את החרב שהייתה מאחורי גבי ונעצתי אותה בתוך חזהו הכי עמוק שיכולתי.
התעלמתי מהצליל המחליא של עצמותיו הנשברות, הדם שניגר מחזהו, והחרחור שלו.
"אני מצטער" אמרתי "היה שלום"
ואז שלפתי את החרב והאיש קרס על הרצפה מבט ההפתעה עדיין על עיניו.
הפניתי את גבי אל האיש ויצאתי מהתא.
השומר השתחווה וראיתי את הבהלה בעיניו.
לפתתי את חולצתו ומשכתי אותו אליו. דיברתי בקול הכי מאיים ואפל שיכולתי. "תפנו את הגופה. רחוק מכאן. תעלימו את השם של האדם מהרשימות, ואם תוציא מילה אחת מפיך על מה שקרה כאן הלילה גורלך יהיה גרוע משל האיש"
הוא הינהן בבהלה. הבטתי בעיניו רגע ארוך לוודא שהמסר נקלט.
עזבתי אותו והבהרתי את אותו הדבר לשומר השני.
יצאתי מהצינוק ופסעתי לחדרי.
בחילה עלתה בגרוני.
נכנסתי לחדר ונעלתי את הדלת מאחורי.
זרקתי את החרב המגואלת בדם לתוך האמבטיה ופתחתי את המים.
צפיתי בהם הופכים אדומים ורודים ואז נעלמים במורד הצינור.
ציפיתי שארגיש יותר חזק, יותר בטוח.
במקום זה כאב בטן פתאומי תקף אותי ורצתי לכיור.
ארוחת הערב עלתה בפי והקאתי עד שלא נשאר דבר בגופי.
התיישבתי מזיע על הרצפה מתנשף.
"אני הנסיך" אמרתי "אני אהיה המלך. אני רוצח"