האהבה שלי

פרק חמישים ושמונה ~ העיתון ~

~ איזבל ~
בדיוק סיימתי משמרת של עבודות כביסה וראיתי את ניקולאס הולך במסדרון הארמון.
הייתי עצבנית כל כך אחרי המשמרת כי הרגשתי שהמשרתות לא מפסיקות להביט בי ולרכל עליי ולא הבנתי על מה כל העיניין.
נשמתי נשימה עמוקה "ניקולאס!" קראתי לאחי ומיהרתי אליו סוקרת אותו בהפתעה. הוא היה עם מדים של שומר.
"איזבל!" הוא חייך והתקרב אליי.
"מה זה צריך להיות?" שאלתי והצבעתי עליו.
"הלכתי אתמול לבקש להצטרף למשמר הארמון, וקיבלו אותי"
חייכתי חיוך עצוב "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"
הוא הינהן וחיבק אותי "אף אחד לא ירחיק אותי ממך יותר. מעכשיו אני אשגיח עליך בשבע עיניים"
צחקתי צחוק רועד וכבשתי את דמעותיי.
היה לי קשה שאחי מוותר על חייו הנוחים בשבילי.
למרות שבתוכי שמחתי על כך.
"טוב. די עם העצב הזה" אמר והתרחק ממני "תספרי לי מה איתך?"
"מה איתי?"
הוא הינהן והתחלנו ללכת אחד לצד השני "מה את עושה ביומיום, איך הסתדרת עד עכשיו?"
זאת הייתה תקופה נוראית. נשבר לי הגוף, חשבתי. רציתי למות.
לא יכולתי להגיד לניקולאס את זה.
ואת האמת? גם לא רציתי.
כי עכשיו היה לי טוב.
"אני בסדר עכשיו" אמרתי "וזה מה שחשוב"
הוא הביט "אני לא רוצה ללחוץ עלייך לספר דברים שאת לא רוצה בלי"
הנהנתי "תודה"
הוא חייך "אני חייב ללכת. מפקד המשמר רוצה לדבר איתי, נפגש בערב?"
הנהנתי והבטתי בו מתרחק, מועקה הכבידה עליי.
פעם ניקולאס היה האדם הכי קרוב אליי.
אבל משום מה אני לא מצליחה להביא את עצמי לשתף אותו בדברים.
כמו לדוגמא שאני עם אדוארד.
פעם לא הסתרתי מניק דבר.
השתנתי.
נאנחתי בעייפות.
הידיים והשכמות שלי כאבו אחרי יום עבודה ארוך.
הרגשתי בודדה.
הייתי צריכה את אדוארד.
"עוד עבודה אחת איזבל" עודדתי את עצמי וניגשתי למטבח "עוד עבודה אחת ואת מסיימת את המשמרת והולכת לנסיך שלך"
עוד משהו שונה בי.
פעם הייתי שונאת לעבוד בארמון.
היום אדוארד במחשבות שלי כשאני הולכת לעבוד, הוא נותן לי כוח, ואני שורדת.
נכנסתי למטבחים החשוכים ומישהי זינקה עליי וחנקה אותי בחיבוק.
"אנחנו מתחתנים! שבוע הבא!"
"שקרנית!" התרחקתי מרייצ'ל והבטתי בעיניה שבהקו משמחה.
מבטה היה מאושר וחיבקתי אותה בחוזקה "מזל טוב!!"
בוב התקרב אלינו מחייך מאוזן לאוזן "הילדה הקטנה שלי מתחתנת סוף סוף"
רייצ'ל צחקקה "הילדה שלך כבר גדלה"
חייכתי.
לבוב לא היו לילדים. לרייצ'ל לא היו הורים.
הוא סוג של אימץ אותה מאז שהגיעה לארמון.
כמוני.
"טוב" אמרתי ומחאתי כפיים "צריך לעשות חגיגה. היום בלילה?"
היא הינהנה עיניה בורקות "אני אגיד גם למארק להביא את החברים שלו"
היא יצאה מהמטבח מאושרת כמו שלא ראיתי אותה הרבה זמן.
שמתי לב שבוב מביט בי בחיוך "מה איתך בלי? שמעתי על אחיך"
"רייצ'ל סיפרה לך?"
הוא הינהן.
נאנחתי וניגשתי לחתוך סלט תוך כדי שהוא מקשיב לי
"הוא בסדר. מעכשיו הוא שומר בארמון"
"אני יודע. שאלתי מה איתך"
משכתי בכתפיי "לא יודעת. חשבתי אשמח על זה אבל עכשיו אני עצובה כי אני מרגישה שהוא מקריב את חייו בשבילי"
"אני חושב שזאת מילה גדולה מידי" אמר בעדינות "הוא עשה הקרבה, ללא ספק. אבל חייו עדיין נשארים חיים רק במסלול שונה ממה שהיה עד עכשיו"
הנהנתי "אבל היה יכול להיות לו יותר טוב! ובכללי הוא עכשיו שומר בלי מעמד ובלי כסף כי ההורים שלי זרקו אותו מהבית"
"אבל זה מה שהוא בחר לא?"
הנהנתי
"אז את לא צריכה להאשים את עצמך" פסק בוב.
חייכתי בעצב "מה הייתי עושה בלעדייך?" שאלתי וחיבקתי אותו.
הוא צחק צחוק חם ולא ענה.
חזרתי לחתוך סלט ואז הוא אמר "נזכרתי, רציתי לשאול אותך אם את בסדר גם אחרי המודעה בעיתון"
הנחתי את הסכין "איזה מודעה?"
בוב הביט בי בפליאה "לא ראית?"
הנדתי בראשי והוא ניגש והביא עיתון שיצא לא מזמן והושיט לי אותו.
"החברה החדשה של הנסיך?" הכותרת זעקה.
עיניי התקבעו על התמונות שלי ושל אדוארד בתחתית הדף.
תמונות של לא ספק מראות את פניי.
אז לא דמיינתי את הליחשושים של המשרתות הבוקר.
"שמעתי שהוד מלכותו זעם על הנסיך. המלך לא ניגש גם אלייך נכון?"
העיתון נשמט מידי והבטתי ברוברט בחרדה.
"מצטערת. אני חייבת ללכת."
לא חיכיתי לתשובתו פשוט רצתי מהמטבח לחדרו של אדוארד מתפללת שהוא בסדר.