האהבה שלי

פרק עשירי ~ רגש לא מוכר ~

•אדוארד•
הלכתי מהר.
ואז האטתי את קצת ההליכה וכמעט עצרתי כשהרגשתי את ראשה נשמט על חזי.
עינייה היו חצי עצומות חצי פקוחות ויד אחת שלה הייתה מונחת צמוד לבטני.
בלעתי רוק והדחקתי את התחושה המוזרה שהתחילה לפעם בי.
המשכתי ללכת לכיוון המרפאה כששמעתי אותה לפתע שואלת בקול חלוש "כואב לך מאוד?"
"מה?"
ואז הרגשתי נגינה חלושה בצווארי "הוא חנק אותך"
היא לא רק ציינה עובדה, מילותיה נאמרו בזעם חלש.
מגע אצבעותיה היה כמו ריפרוף ואז היא הזיזה את ידה.
"אני בסדר, אל תדאגי" ירדתי במדרגות וכבר ראיתי את הדלת של המרפאה מרחוק.
"איך אתה יכול להגיד את זה כשניסו להרוג אותך?" קולה היה חלש כל כך.
לא עניתי. לא ידעתי מה להגיד.
נכנסתי למרפאה והנחתי אותה בעדינות על אחת המיטות כשאחות מיהרה אלינו.
"מה קרה?" שאלה בדאגה.
"היא כמעט התעלפה. ויש לה סחרחורות" אמרתי במהירות "תוכלי לקרוא למרתה?"
האחות הנהנה ומיהרה ללכת.
ראיתי שאיזבל מתכווצת ולקחתי את השמיכה שהייתה בקצה המיטה וכיסיתי אותה.
ראשי היה מעל ראשה והבטתי בה.
היא גם הביטה בי. עינייה היו פקוחות לחלוטין עכשיו.
הזדקפתי במהירות ולקחתי צעד אחורה.
שוב התחושה המוזרה הזאת חזרה.
"תודה" היא לחשה.
תתאפס אדוארד. נזפתי בעצמי. היא משרתת, אסור לך לדאוג לה כל כך.
אבל בכל זאת נשארתי. מזועזע כשהבנתי שאני דואג לה.
אני, שאמור להיות חסר רגשות.
מרתה הגינה במהירות והביטה בי בתסכול "מה שוב אד?"
"היא לא מרגישה טוב" אמרתי "יש לה סחרחורות והיא כמעט התעלפה.. כדאי שתבדקי אותה"
מרתה הפנתה את מבטה מיד אל איזבל ובדקה לה דופק, וחום במצח.
מבטה היה מודאג "מתי אכלת בפעם האחרונה חמודה? ושתית?"
איזבל נראתה כאילו היא מנסה להיזכר אבל הנידה בראשה.
מרתה נאנחה "את צריכה עירוי ומנוחה. את תהיי בסדר"
איזבל הינהנה עוצמה את עינייה.
מרתה הביטה בה בדאגה וחיברה צינור קטן לוריד עם שקית קטנה.
מה שהדאיג אותי בעיקר זה שאיזבל נותרה אדישה לכאב הכנסת המחט וכמעט לא זזה כשמרתה טיפלה בה.
כשמרתה סיימה והלכה נשארתי כמה דקות מביט באיזבל הישנה על המיטה מהרהר.
ניסיתי להיזכר מתי התחלתי לדאוג לה ככה וזה היה מאז שאבא נטפל אליה.
זה היה צריך להיפסק. לא יכולתי להרגיש אליה את זה, אכפתיות, דאגה.
נאנחתי וקמתי פונה לצאת כשמרתה עצרה אותי.
"מי זאת?"
"משרתת" אמרתי במשיכת כתפיים.
היא נאנחה "סתם משרתת? אתה בטוח?"
הנהנתי "המשרתת האישית שלי "
"היא באה לכאן כשהייתי מורדם, אחרי התקיפה. היא ישבה מלא זמן ליד המיטה שלך. הסתכלתי עליה. היא בכתה."
לא יכולתי לשלוט בהבעת ההפתעה שהייתה על פניי "מה?"
"אדוארד. אתה יודע שאסור לך להתקרב ככה למישהי"
מבטי התקשח "אני יודע. תודה על העצה"
פניתי ללכת כשמרתה אחזה בידי "אני רק דואגת לך. אתה יודע מה המלך היה חושב על זה"
"אין ביננו כלום" אמרתי בכעס והסתובבתי אל מרתה.
היא הביטה בי בעצב הינהנה והרפתה מידי.
נשמתי נשימה עמוקה "סליחה שהתעצבנתי"
היא התקרבה וחיבקה אותי "אתה עובר הרבה עכשיו אד, אני יודעת כמה היא חסרה לך"
היא דיברה על אמא. כמו כל הזמן מרתה ידעה, הכל, תמיד.
הידקתי את זרועותיי סביב מרתה.
היא התנתקה ממני אחרי כמה שניות ולחצה את ידיי "לך. יש לך יום ארוך. תבוא אם אתה צריך טוב?"
הנהנתי ונשקתי לה על הלחי.
פניתי לצאת מפנה את מבטי אל המיטה של איזבל.
היא עדיין ישנה.
נאנחתי ויצאתי ליום הארוך שציפה לי.
דבר ראשון ששמתי לב אליו אחרי שיחרורי מהמרפאה הוא כמות האבטחה.
שומרים נוספים פיטרלו בכל מקום והרבה יותר שמרו על חדרי למורת רוחי.
"הוד מעלתך" עצרה אותי משרתת כשהייתי בדרך אל הגן.
"כן?" שאלתי.
"המלך קורא לך. הוא אומר שזה דחוף"
בלעתי את רוקי "תודה"
היא קדה קידה מהירה ומיהרה ללכת.
צעדתי לעבר חדרו של אבי בחשש.
ידעתי שהוא ירצה לדבר על התקיפה.
אבל חלק בי חשש שהוא שוב רוצה לדבר על חתונה.
אמש הוא עשה לי שיחה ארוכה שעוד חודש אני מגיע לבגרות של נסיך ולגיל שצריך להקים משפחה.
עברתי את ההכתרה לנסיך בגיל 20. כרגיל.
אבל גיל 23 כבר נחשב גיל בוגר מספיק למשפחה
את כל השידוכים שהציעו לי פסלתי.
כמובן היו הרבה נסיכות וגם בנות אצולה שהוצעו לי.
אבל לא סבלתי אף אחת מהן.
ידעתי שכשהן מסתכלות עליי הן שואפות לכתר.
וחוץ מזה, לא ידעתי עליהן מאומה וכבר הן התחילו להתחמם לידי.
צמרמורת עברה בי כשנזכרתי באחת שגם נגעה בי.
כן, הייתי הנסיך. אבל לא הכל היה בשליטתי.
אם זה היה, לא הייתי מתחתן לעולם.
לא ידעתי מה זה לאהוב, מעולם לא הייתי מאוהב במישהי.
כל חיי גדלתי בבדידות.
החברים היחידים שלי היו המורים והיועצים.
נאנחתי שחשבתי על שיעור הסיוף שצפוי לי מחר.
לא התאמנתי מאז הזירה.
מאז שרצחתי.
בלעתי רוק והדחקתי את הסיוטים ממוחי.
התקדמתי מהר עד שהגעתי למשרדו של אבא.
דפקתי פעמיים על הדלת ושמעתי את קולו הרועם שהורה לי להיכנס.
פתחתי את הדלת והתיישבתי מול אבא.
"איך אתה מתאושש?" שאל
ניסיתי שלא יראה את הפליאה על כך שהתעניין בי "בסדר."
הוא כחכח בגרונו. הוא נראה מהוסס, חוסר הביטחון לא התאים לו.
"תראה בן. זה לא נושא שאני אוהב במיוחד לדבר עליו, ואני יודע שגם אתה לא."
בטני התכווצה. "רוברט" אמרתי.
אבא הינהן קצרות "לא מספיק ההתקפה האחרונה שהייתה על הארמון ועכשיו אירוע ההתנקשות בנו וההכתרה שלך שממשת ובאה עכשיו קיבלתי מכתב איום ממנו "
"מה?!" זעקתי.
המלך נאנח.
לפתע שמתי לב שאין שומרים או משרתות בחדר.
הוא הושיט לי מכתב בקלף מיוחד ונשען אחורה בכיסא
"תקרא"
פתחתי את המכתב בידיים רועדות והתבוננתי בכתב היד של אחי התאום שלא ראיתי כל כך הרבה זמן.

"אבא.
או שאולי אתה כבר לא מחשיב אותי כבן ועליי לקרוא לך המלך.
הובא לידיעתי שארע תקיפה אמש בארמונך.
אתה בטח תוהה איך אני יודע שעדיין לא היה את מהדורת קול ארמון ולא עידכנתם.
טוב, אני אתוודה, אנוכי עומד מאחורי התקיפה.
כן כן אבי היקר. בנך, בשר מבשרך רוצה במותך.
חשבתי שתחזור בך מבחירתו של אד לנסיך על פניי, חשבתי שתחפש אותי. שתרצה שאחזור לארמון.
חשבתי.. חשבתי גם שלאדוארד יהיה אכפת.
מתברר שטעיתי.
אני הגדול מביננו והמלוכה מגיעה לי כחוק.
ולכן אדרוש אותה גם אם זה בכוח.
אני אשמיד כל זכר לך ולבנך אם לא תפנה את המלוכה בעוד חודש בדיוק.
אני יודע שזה דבר מורכב ולכן אני נותן לך מועד ארוך להתכונן.
יש בידי את האמצעים והאנשים הדרושים כדי לבצע זאת.
רק אומר שלא יהיה ספק גם את ההתקפה האחרונה על הארמון ערכתי אני.
לא הייתי רוצה ישר במותך. וגם לא במות אחי התאום.
ולכן אני קורא לכם לפנות את המלוכה לפני שבסוף יהיה אאלץ לקבור אתכם.
אני בטוח שאדוארד גם יקרא את המכתב ולכן אני מדבר ישירות אליך אחי.
גדלנו יחד כל חיינו. כמעט.
וראה מה הפריד ביננו, מריבה על המלכות.
אני יודע שאם המצב היה הפוך הייתי נלחם, נלחם כדי שמי שמגיע לו יקבל את המלוכה.
אפילו אם זה היה בשבילך.
מצער אותי שאתה לא עשית את זה בשבילי.
ואני חוזר אליך אבי.
חודש.
חודש עד שאפסיק להיות נחמד ואהרוג במו ידיי כל איש שיתנגד לי.
חודש."

סיימתי לקרוא וזעם בער בי.
ידיי התהדקה על המכתב וקימטתי אותו.
הבטתי באבא. לפתע הוא היה נראה לי מבוגר כל כך.
"אני נשבע שלא אתן לו את הכתר. אלחם בו עד טיפת דמי האחרונה" אמרתי וקולי רעד.
אבא נאנח "מילדות ידעתי שמשהו בו לא בסדר. מזה חששתי. לא חשבתי שהרחקתו מהמלוכה תשגע אותו כך."
ישבנו בשתיקה עוד כמה רגעים עד שלפתע עלה בי רעיון
"תגיד לצוות שאנחנו מקדימים את השידור של קול ארמון, להיום בערב, יש לי תוכנית"