האהבה שלי

פרק שישי ~ תעזרי לי? ~

~ איזבל ~
הגיע הערב וסיימתי את העבודה.
רוב היום קיפלתי ותליתי כביסה במרתפים והגב שלי כאב כל כך מכל התמתחויות לתלות והזרועות שלי היו תפוסות.
כל מה שרציתי היה להיזרק על המזרון הדק שלי ולא להרגיש כלום.
נאנחתי והלכתי לחדר של הנסיך.
כשנכנסתי הוא לא היה שם.
עמדתי שנייה ולא ידעתי מה לעשות אז שוטטתי בחדר כדי לחפש מה לסדר.
החדר היה מסודר למשעיי הסדינים היו קצת מבולגנים עוד מהבוקר והלכתי לסדר אותם.
מתחתי את הסדין התפחתי את הכריות ואז ראיתי גוש
מציץ מתחת לשמיכה.
הרמתי את השמיכה ומתחת היה בקבוקון ורוד קטן של בושם.
בושם של אישה.
לקחתי אותו וקימטתי את מצחי בתמיהה.
זה היה בושם איכותי, אחד היקרים.
תהיתי איזה מאהבת יש לנסיך ששכחה את זה כאן.
הדמיון של זה גרם ללחיים שלי לבעור ולהתבייש בעצמי
הנחתי את הבקבוקון על השידה ליד המיטה.
המשכתי לסדר את המצעים ואז ראיתי צרור ניירות זרוק על הרצפה.
הרמתי אותם והכותרת צדה את עיניי,
"הנסיך, חסר רגש ומאיים על הציבור.
האם המלך עשה בחירה נכונה בלרשת את הכתר והמלוכה לנסיך אדוארד? או שמה היה צריך לתת להנהיג את המדינה לרוברט, אחיו התאום שברח מהארמון לפני שנתיים בגלל סירובו של המלך והמלכה להכיר בו כבנם הבכור.
ידוע לכולנו מה קרה לפני יומיים בטקס הזירה המסורתי.
זה פעם ראשונה שארע רצח.
והנסיך נראה והתנהג לגמרי רגיל אחר כך, מרוצה.
יש לציין שהנסיך עבר טראומות לא קלות בחייו, העזיבה של אחיו, התייתמותו מאימו המלכה הנערצת, מה שגורם לנו לתהות האם מצבו הנפשי מעורער?
האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שנסיך רוצח ינהיג את מדינתנו?
אנו קוראים לך המלך לשקול שוב את בחירותך ולוודא שנהיה בטוחים.
המילים האכזריות סינוורו את עיניי, מתחת לכתבה הייתה תמונה של הנסיך הפצוע מתרחק מהגופה בזירה.
"איך הם מעיזים?!" מילמלתי
ידעתי ללא ספק שהנסיך קרא את זה.
וריחמתי עליו.
הם לא מבינים שהאויב שלו לא נפצע?! מה הם רצו שהוא יעשה?! יתן לו להרוג אותו??
זעם ורחמים התערבלו בתוכי.
ואז הבנתי בזעזוע עמוק שאכפת לי מהנסיך, שמחשבותי עליו השתנו, ולו במעט.
זה כבר עובר את הגבול, חשבתי לעצמי, מה עובר עלייך?!
"אז גם את חושבת שאני מעורער בנפשי?"
קול יציב נשמע מאחורי.
העיתון נשמט מידיי בבהלה והסתובבתי לאחור.
הנסיך עמד שם והביט בי בסקרנות קרה.
"אני.." גמגמתי "לא שמתי לב שנכנסת"
יופי, חשבתי, תציינו את מה שכמובן מאליו.
הוא רכן והרים את העיתון מהרצפה "יש לך נטייה להפיל דברים" העיר אבל בלי שמץ רוע.
"כשמבהילים אותי" אמרתי בהתנצלות.
הוא נאנח והניח את העיתון על המיטה.
ואז שב להביט בי ושילב את ידייו "נו. לא ענית על השאלה שלי, את חושבת גם שאני מעורער בנפשי?"
לא ידעתי למה דעתי חשובה לו אבל רציתי להבהיר לו מה אני חושבת "אני לא אשקר לך" אמרתי והוא הביט בי במשהו שהיה דומה לסקרנות וחשש.
"אני בהחלט נבהלתי כשהרגת אותו, אבל ראיתי שהוא לא נפצע. לא הייתה לך דרך אחרת"
הוא שיחרר אוויר בנשיפה "לכי תספרי את זה לעם" מילמל.
"אדוני?"
"לא משנה" אמר בעינייניות ושב לטון הרגיל שלו "קראתי לך לכאן כי אנחנו צריכים לדבר"
הינהנתי בחשש.
"בואי אני צריך להראות לך משהו" אמר וניגש לשולחן העבודה שלו בקצה החדר.
הלכתי אחריו שומרת על מרחק מסוים ביננו.
הנסיך הוציא מהמגירה צרור עיתונים ונתן לי אותם.
"תקראי"
לקחתי את העיתונים מידו והתעלמתי מכך שקצות אצבעותינו נפגשו.
עילעלתי בעיתונים וקראתי את הכותרות.
"התקוממות של אזרחים במזרח ווינסטון נגד המלוכה"
"גנבות ממשיכות באודינגם"
"חטיפות של תינוקות ממשיכים"
הרמתי את עיניי "למה אתה מראה לי את זה הוד מעלתך?"
הנסיך נשען על הקיר ושילב את ידייו.
"אני צריך עזרה" אמר ישר ולעיניין "אני אמור לרשת את המלוכה, ואני רוצה להיות נסיך טוב לעם שלי, ראית למה הם מצפים, ראית מה קורה מתחת לארמון.
אני לא יודעת מה הולך שם, עף פעם לא גדלתי שם.
ואני יודע שאומנם היית אצילה, אבל אני בטוח שתוכלי לעזור לי ולהאיר את עיניי לדברים שאני לא רואה"
"לא הבנתי" מילמלתי "אתה רוצה שאני אייעץ לך?"
"בדיוק" אמר ונראה מרוצה מכך שהבנתי "אני ממנה אותך ליועצת האישית שלי. אה כן וכמובן אסור שאבי ידע מזה" הוסיף בקלילות.
עמדתי המומה כמה שניות ואז אמרתי "אני אשמח לעזור להוד מעלתו"
הוא הינהן מרוצה "ידעתי שתסכימי" אמר והלך לחדר כניסה
"איך ידעת?" הנחתי את העיתונים ומיהרתי אחריו.
"יש לך הבנה כזאת מה אני צריך" אמר במשיכת כתפיים.
עצרתי מעוקלת את דבריו.
הנסיך ניגש לספרייה ולקח משם ספר עב כרס.
"טוב" אמר והתיישב בכורסה "נתחיל מזה שתסבירי לי מה את יודעת על הארמון. איך הוא נתפס בעינייך לפני שהגעת לכאן, וגם אחר כך. אולי כך נוכל לדעת גם מה האזרחים חושבים"
"בסדר" אמרתי עדיין עומדת.
הוא הביט בי שנייה בבלבול "את לא מתכוונת לשבת?"
הסמקתי ומיהרתי להתיישב.
הוא כיחכח בגרונו ואז אמר "תתחילי לספר"
נשמתי נשימה עמוקה.
הוא באמת היה רציני.
ואני רציתי להיות כנה, קיוויתי שדבריי לא יפגעו בו.
"טוב" אמרתי "לפני שהגעתי לארמון היה לי דעות חלוקות.
על הארמון בכללי לא היה לי כל כך מה לחשוב, ידעתי שקיימים הרבה חלקים במדינה שזקוקים לאוכל וחשמל, בגלל שעיר הבירה מלאה האצילים היא גם מלאה הקבצנים ואנשים חסרי בית שמקויים שיצרנו להם קצת כסף.
אני ראיתי לא פעם אוכפי סדר מטעם הארמון מכים ומגרשים אותם."
"באמת?" שאל הנסיך בתדהמה.
הנהנתי בהיסוס, אם הוא הגיב ככה מה הוא יגיד על שאר הדברים שאספר לו?
"מה דעתך עלינו? על משפחת המלוכה?"
היססתי שוב אבל הוא רצה שאהיה כנה אז התחלתי בוררת את מילותי "תסלח לי הוד מעלתך אם דבריי יפגעו בך אבל אני אגיד את מה שאני חושבת"
הוא הינהן והמשכתי "המלך בעיניי לפני שהגעתי לארמון היה אדם מאוד מרשים, אבל כשהגעתי לארמון הבנתי שהוא אדם שדואג מאוד להתנהלות של הארמון אבל פחות לאזרחים ומשפחתו"
"את מוכנה להסביר?" שאל הנסיך. לא שמעתי כעס בקולו שדיברתי כך על המלך רק תמיהה.
אם כך הוא לא יודע על הבגידה של המלך באמו.
אני לא יכולה לספר לו את זה. אני לא האדם לספר לו את זה אם המלך מסתיר את זה ממנו.
"אני מעדיפה לא להגיד יותר" אמרתי וקיוותי שיבין.
הוא השתהה רגע ואז הינהן "תמשיכי"
"המלכה" אמרתי וחייכתי "הייתה האדם היחיד שאהבתי בארמון כשרק הגעתי. היא הייתה עדינה ונחמדה תמיד.
אני אוהבת אנשים ביישנים וממה שהיה נראה זה שלמרות שהיא הייתה המלכה היא הייתה ענווה וביישנית ומתוקה." אמרתי בגילוי לב "הייתי אחת מבנות הלוויה שלי כשרק הגעתי, והיא טיפלה בלב השבור שלי כמו אם" אמרתי ודמעות הציפו את עיניי. מצמצתי כדי לגרש אותם והסתקנתי להביט בנסיך.
מבטו היה נעוץ בי ועיניו נוצצות "היית קרובה אלייה?" שאל ברכות.
הנהנתי.
"אמא הייתה נחמדה לכל מי שהיה בארמון" אמר ושמעתי געגוע וכמיהה בקולו.
שתקנו כמה שניות ואז שאל עם חיוך קטן על פניו
"אני לא בטוח שאני רוצה לדעת אבל תגידי לי מה את חושבת עליי"
היססתי "אני יכולה לספר לך מה כולם חושבים.
שאתה בן אדם קר, חסר רגש, ואכזרי.
כולם מפחדים ממך. אין לך רגשות..."
זה מה שחשבתי לפני כמה ימים. רציתי להגיד.
אבל מה חשבתי עכשיו?
"אל תפגע" התחלתי בהיסוס "אבל די פחדתי ממך.
כולם חושבים שאתה אדם קר ואכזרי כי זה מה שאתה מראה כלפי חוץ."
הנסיך הביט בי והבעתו לא השתנתה. לא נראה שהוא מופתע במיוחד מדבריי.
"אבל עכשיו אני יודעת שכל זה לא נכון" אמרתי.
עכשיו הוא נראה מופתע.
"אני חושבת שאתה אדם שמסתיר את מה שהוא באמת.
אולי אני טועה אבל נראה לי שאתה אדם מאוד אכפתי, וחם למי שאתה אוהב. אתה מתנהג ככה כי אתה רוצה שאנשים יפחדו ממך, כי אתה חושב שככה תיהיה הנסיך האידיאלי שאביך רוצה. חשוב לך לרצות אותו, אבל אתה.."
"מספיק" אמר הנסיך בחדות וקם.
השתתקתי.
הוא הלך לקיר עם הנשק ועמד שם כמה שניות בגבו אליי.
ואז הסתובב והביט בי בכעס "סיימנו כאן. את יכולה ללכת"
"הוד מעלתך.." התחלתי וקמתי "לא התכוונתי לפגוע בך.."
הוא התקדם לעברי עיניו מבזיקות באיום "אמרתי שסיימנו כאן"
"אם היית נותן לי להמשיך היית שומע גם את הדברים הטובים שבאתי להגיד עלייך.."
"את לא מבינה מה זה לשתוק?!" צעק ועמד מולי.
בלעתי רוק בחשש.
לא רציתי לפגוע בו ולמרות שאמר לי לשתוק המשכתי
"לזה בדיקות התכוונתי.
אתה כועס עכשיו ומנסה להרחיק אותי מלראות מי אתה אבל אתה לא כמו שאתה מראה כלפיי חוץ."
הוא הביט בי בשתיקה וראיתי את הפגיעות בעיניו.
"כי בתוכך אתה אדם טוב. ולא רוצח קר ואכזרי ומה שאתה מנסה להראות. תן להם לראות את הצד הזה בך. אני מבטיחה לך שאתה תראה רק כתבות טובות"
"אז את בעצם אומרת שאני צריך להשתנות כדי שיאהבו אותי?" שאל, כעס עדיין בקולו.
"זה לא מה שאמרתי.."
"זה כן!" קטע אותי בחדות. "את לא מבינה כלום. אני מצווה עלייך ללכת מכאן. עכשיו.
ואם תאמרי עוד מילה אחת אני אשליך אותך לצינוק"
החוורתי ונשמתי נשימה רועדת, רגליי רעדו. "סליחה" אמרתי ומרוב פחד ופזיזות שכחתי להוסיף הוד מעלתך וקידה.
פשוט ברחתי משם.
כנראה טעיתי במה שחשבתי עליו.
*

•אדוארד•
התיישבתי על הכורסא רותח מזעם.
ידיי היו כפוצות לאגרופים.
אם היא הייתה יודעת כמה כוח הייתי צריך כדי לא לתקוע אגרוף ולנפץ משהו.
כמעט התפתתי לעשות את זה זה כדי שתיבהל ותברח.
ניסיתי להסדיר את הנשימה שלי ולהרגע.
אף פעם אף אחד לא ראה אותי ככה. לא ניתח והסביר מה קורה לי, ואיך אני מתנהג.
ואני .. איך הגבתי..
מה לעזאזל הלך כאן עכשיו?
הרמתי את הקול, צעקתי עליה למען השם! איימתי עליה!
קמתי מהר מהכורסא ויצאתי מהחדר.
הסתכלתי לשני הצדדים של המסדרון הארוך ולא ראיתי אותה.
אין מצב שהיא הספיקה להתרחק כל כך.
יצאתי לחצר במהירות וחיפשתי אותה במבטי.
מהר מאוד זיהיתי את דמותה שעונה על עץ.
הלכתי לקראתה במהירות.
"איזבל" קראתי בשמה כשהתקרבתי.
היא הסתובבה בבהלה.
פניה רטובות מדמעות.
אוי לא. זה היה נוראי, ואני גרמתי לזה.
"בבקשה" לחשה ונסוגה לאחור "אני מצטערת, לא התכוונתי.."
הלב שלי התכווץ כשהבנתי שהיא מפחדת ממני.
"היי" אמרתי ואחזתי בכף ידה בעדינות "אני לא אעשה לך כלום. אני מצטער, לא הייתי צריך לדבר אלייך ככה"
היא הביטה בי עדיין רועדת מהבכי.
"סליחה" אמרה הדמעות שלה עדיין זולגות "אם פגעתי בך הוד מעלתך"
"זה בסדר." אמרתי מהר וחיטטתי בכיס שלי והוצאתי משם טישו מקומט.
הרפתי מידה כשהבנתי שאינה מתכוונת להתרחק הושטתי לה את הטישו.
היא השתהתה קצת ואז ולקחה אותו מנגבת את הדמעות שלה.
עמדתי וזעתי באי נוחות.
פעם ראשונה שמישהו בכה בגללי.
לא ידעתי שאני מסוגל להיות רע כל כך.
שמתי לב לשומרים שהסתכלו עלינו.
"נדבר מחר. בבקשה אל תבכי" אמרתי לה והלכתי לפני שאוכל לראות את המבט על פניה.
אם זה היה מבט של פחד עדיין, אני לא רציתי לראות.
מה לעזאזל עובר עליי, חשבתי.
קודם אני צועק עליה ואז מתרפס בפניה.
הייתי חייב להוציא עצבים מהר ולהבין מה עובר עליי.
אבל לרוע מזלי היה ארוחת ערב ואז שיחה עם היועצים שהייתי צריך לקחת בה חלק, ומעבר להכל להתנהג כמצופה ממני.
נכנסתי לחדרי ומיהרתי להתלבש.
סידרתי את שערי כמה שיכולתי.
סגרתי את הכפתורים של החליפה וסידרתי את החגורה.
הבטתי במראה. אפילו האדם עם הראיה הכי ירודה בעולם יכול להבחין בעיגולים השחורים שהיו מתחת לעיניים וליציבה הגרועה שלי.
בימים האחרונים בקושי ישנתי כי כל פעם הייתי מתעורר מסיוטים שהאנשים שרצחתי שבים לחיים, כולי הייתי חרד כאילו מישהו יכול לצאת מהפינה ולתקוף אותי.
בקושי אכלתי בנוסף וזנחתי את הכושר והסיוף.
וגרוע מכל התחמקתי מאבא.
די ברור שהוא רואה מה קורה איתי.
ואני הולך לחטוף.
נאנחתי ופניתי ללכת לחדר האוכל, מפחד ממה שמצפה לי.