האהבה שלי

פרק שלושים ואחד ~ השרשרת ~

• אדוארד •
התעוררתי לקול חבטה על דלת.
קפצתי מהמיטה בדריכות והרמתי את ידיי בתנועה אוטומתית.
הדלת הייתה סגורה, אף אחד לא היה בחדר.
ואז שמעתי קולות מבחוץ
צחקוק.
ואז: "את מהממת, התגעגעתי אלייך כל כך"
הרגשתי כאילו התחשמלתי. הקול היה קולו של אבי.
צחוק מפלרטט ענה לו בתגובה.
"בואי נלך לחדר שלי בובה, ותוכלי לספר לי על הכל.."
הקולות התרחקו ואני מיהרתי ופתחתי את הדלת לסדק קטן.
מספיק כדי לראות את אבא כורך את זרעו סביב מותניה של אישה גבוהה בשמלה שחורה.
הקולות הרמים שלהם השקיטו את סגירת הדלת וצעדיי הרצה שלי חזרה לחדרי.
איך הוא מסוגל, חשבתי בגועל, אמא הייתה כל עולמו!
נזכרתי פתאום בדברייה של אזבל,מרוב שהאמנתי באבי אפילו לא נתתי לזה כל כך מחשבה.
אבל עכשיו הכל מובן, מדוע לא הורשתי להגיע לקומה הזאת, ולמה לא מוצבים שם שומרים.
למה פעם בכמה זמן אבא היה פשוט נעלם מהישיבות ואומר שהוא חולה.
הכל היה בגללה, בגללן.
דלת חדרי נפתחה "אדוארד אני יודעת שזה לא המשמרת שלי עכשיו אבל אני ממש צריכה את העזרה שלך במשהו אני..."
קולה של איזבל גווע "אתה בסדר?"
הרמתי אליה את מבטי, עיניי בורקות בזעם.
מבטה נהיה לא בטוח והיא סגרה את הדלת אחריה.
השפלתי את מבטי לשטיח ואז שאלתי "כמה זמן?"
"מה?"
קמתי "כמה זמן אבא שלי נמצא עם הנשים האלה? ממתי זה התחיל?" את המילים האחרונות ממש צעקתי.
"אדוארד.."
"תעני לי!"
"בערך שבוע אחרי שהמלכה מתה"
אגרפתי את ידי לאגרוף, הייתי צריך לשלוט בעצמי, לא בפניה.
"אני מצטערת, כולם ידעו.. הייתי בטוחה שאתה יודע.."
כולם ידעו.. בחילה גאתה בפי.
אם הייתי במקומו הייתי לפחות מתבייש בזה.
"מה את צריכה?" הקול שלי היה מכני, מוזר.
"זה לא משנה.. זה יכול לחכות לפעם אחרת"
"איזבל" אמרתי והבטתי בפניה "מה את צריכה?"
שתספר לי ותלך מפה כבר לעזאזל.
הרגשתי שאני עומד להתפרק.
מבטה היה מוטרד אבל אז היא ניגשה והתיישבה על הכורסא
"טוב קרה משהו היום" פתחה "הלכתי היום לחדר ואז השותפה שלי הייתה שם עם חבר שלה אז נבהלתי ויצאתי.."
התיישבתי על הכורסא והבטתי בה הריכוז
"ואז ראיתי אותך בסיוף היית מעולה דרך אגב, ואז חזרתי למטבח למלצר, אחר כך אנה, זאת שסטרה לי באה והתנצלה ואז חזרתי לחדר שלך כי רציתי לדבר איתך אבל לא היית בו אז חזרתי לחדר, שכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה, יצאתי לגן ואחר כך ישבת.."
"איזבל?"
"ישבתי על הספסל והסתכלי על הפרפרים ואז.."
"איזבל!"
היא השתתקה והתבוננה בי.
"את בטוחה שזה.. חיוני? לספר לי את כל זה? אולי תגיעי פשוט לעניין.."
"הגעתי" היא אמרה וחייכה.
הבטתי בה לא מבין.
"נרגעת" היא אמרה קמה וניגשה למטבח "להביא לך מים?"
לקח לי כמה שניות ואז הבנתי, היא פשוט ניסתה להסיח את דעתי מלהרוס עוד משהו, מלהשתגע ולהיכנע לכעס ולעצבים.
היא התיישבה שוב בכורסא ואז הושיטה לי כוס עם מים.
לקחתי את הכוס ואז הנחתי אותה על השולחן.
"תודה איזבל" אמרתי ואחזתי בשתי ידייה.
לא ידעתי איך להסביר לה כמה היא ריגשה אותי.
היא הביטה בי ולפתע מבטה נעשה לא בטוח "בבקשה" היא אמרה והרפתה מיידי.
"אז?" שאלתי ולגמתי מהמים "מה רצית באמת?"
"טוב" היא אמרה ומיששה את צווארה "אני יודעת שאסור למשרתות לענות תכשיטים בארמון אבל הייתי חייבת" היא אמרה והביטה בי בתחינה "זה היה שרשרת שאחי הביא לי, היא נפלה לי היום כשהייתי בחדר שלך אז אם תראה אותה תוכל להביא לי? בבקשה!"
משום מה דמעות התחילו לזלוג על עינייה "אני לא מאמינה שאיבדתי אותה בבקשה אדוארד מעולם לא ביקשתי ממך טובה אבל זה באמת חשוב לי.. יש לה תליון של פרפר.."
"כחול" אמרתי וחייכתי "פרפר כחול"
"נכון" היא אמרה ואז פניה אורו "מצאת אותה?"
"קודם תעני לי על שאלה אחת"
היא הביטה בי בצפיה.
"תבטיחי לי שלא תאבדי אותה יותר? לא הייתי רוצה שזה יפול לידיים של אחד מהשומרים ואז יתחילו לחקור מאיפה זה הגיע לארמון.."
היא הינהנה במרץ "אני אשמור עלייה"
חייכתי והושטתי לה את השרשרת.
היא ענדה אותה והכניסה אותה את מתחת לשמלה.
"תודה!"
הינהנתי "כדאי שתחזרי לעבוד.. לא הייתי רוצה שיתפסו פה את שנינו שלא בזמן המשמרת שלך"
היא קמה וקדה "בוודאי הוד מלכותך"
ואז היא קרצה לי בפנים מאושרות, נפנפה לי לשלום ויצאה.
הבטתי בה, אפילו בהליכה שלה ראו כמה היא מאושרת.
שרשרת בלבד יכולה לגרום לאושר ולחיוך לחזור לפניה.
"לפעמים כל מה שאתה צריך זה רגע לעצור, לנשום, להתחבר לעצמך ולהבין מה הלב שלך צריך. מה אתה מרגיש."
וזה היה הרגע שבו הבנתי את זה.
איזבל הרגיעה אותי, וברגע הזה הצלחתי להרגיש משהו. כל מה שידעתי זה שאני רוצה לראות אותה שוב, זה מה שהלב שלי צריך כרגע.