האהבה שלי

פרק עשרים וארבע ~ צער וכאב ~

•אדוארד•
שמעתי פרסות של סוסים.
הייתי בטוח בכך.
במאה אחוז.
ניסיתי להזדקף כמה שאני יכול וצעקתי "היי!" כשראיתי צלליות של אנשים.
"אדוארד"!" הקול היה של ג'ון.
דמעות עלו בעיניי מרוב הקלה.
"כאן" קולי היה חנוק וחלש. "אני כאן"
"הו אלוהים הוד מעלתך" אלומת הפנס שכיוון אליי סינוורה אותי לרגע ואז הוא קרע ברך וחתך את האזיקונית ממני. "מה קרה?" הוא שאל אבל לא עניתי.
הבטתי בשומר שהיה לידו עם בקבוק מים ביד וערכת עזרה ראשונה.
בשנייה שג'ון חתך את האזיק האחרון נעמדתי כושל על רגליי וחטפתי מידו של השומר את בקבוק המים.
"אדוארד!"
התעלמתי מג'ונתן וכמו מטורף השפרצתי את כל המים על הזכוכית שכיסתה את הקבר.
ואז שפשפתי כמו מטורף עם הזרועות שלי את כל הדם מהזכוכית.
"זה מספיק" אמר ג'ון והניח את ידו על כתפי.
העפתי את ידו והדמעות צרבו את עיניי בעת שהמשכתי להזיז את ידיי בטירוף.
הרגשתי בטירוף משל עצמי עד שזרועות חזקות ריתקו אותי מאחור ומנעו ממני לזוז.
ניסיתי להאבק אך הכאב והצער הכריעו אותי וכברתי את ראשי בחזהו של ג'ון ולא הפסקתי לבכות ולצרוח.
הוא חיבק אותי חזק.
לחש לי שאני אהיה בסדר. ושאני איתו והוא ישמור עליי.
"אני אהרוג אותך" צעקתי "אני שונא אותך רוברט!"
"דיי" ג'ון התנתק ממני והביט בי בחמרה "זה מספיק"
"הוא פצע אותי" סיננתי ומחיתי את הדמעות "הוא חילל את הקבר של אמא למען השם!"
"אני יודע! אני יודע אד! אבל כרגע אנחנו צריכים להביא אותך בבטחה לארמון! אז תשתוק ותקשיב לי"
נעצתי בו מבט זועם אבל שתקתי.
"אתה פצוע ממש או שאתה יכול ללכת?"
"אני יכול גם לרוץ"
"שחצן כמו תמיד" אמר ג'ון ועזר לי לקום.
ההבעה הזעופה נמחקה מפניי והרצנתי.
הסוסה שלי.
"אפשר את הפנס?" ביקשתי מהשומר והוא נתן לי אותו.
הלכתי למקום שבו זכרתי שהשארתי את קייסי. יפחה חנוקה נפלטה מפי כשראיתי את גופה המלא חצים.
מונח דומם על האדמה החלה.
לא רציתי להתחיל לבכות שוב אז פשוט עצרתי את הדמעות והבטתי בה.
ואז הלכנו משם. לא לפני שכיסינו את גופה הגדול באדמה.
רכבנו בשתיקה לארמון, ישבתי על הסוס מאחורי ג'ונתן.
"איך ידעת איפה אני?" שאלתי בלחש.
"המשרתת שלך חכמה מאוד" הוא אמר "היא שמה לב שאתה הלכת ולא חזרת. ואז הזעיקה אותי ובדקתי עם היועצים והשומר. והם אמרו לי מה שאלת אותם אז הנחתי שאתה כאן."
"אה" אמרתי ושקלתי את דבריו. איזבל. תמיד זאת היא.
"אני לא אשאל למה באת לכאן." אמר ג'ון בשקט "אבל בבקשה פעם הבאה תגיד לי. שאני אדע איך לעזור לך ואולי אבוא איתך"
"תודה ג'ון" קולי היה חנוק.
שמעתי אותו נאנח.
הנחתי את ראשי על גבו.
הרגשתי כמו ילד קטן היום, שזקוק לעזרה, הגנה.
וכנראה נרדמתי איכשהו כי כשהתעוררתי כבר הגענו לארמון.
הלכנו למרפאה מנסים שאף שומר או משרתת לא תראה אותנו וכך אבא ידע איפה הייתי.
נכנסנו למרפאה וישר מרתה רצה אלינו.
"אני שמחה ששניכם חזרתם בריאים ושלמים" אמרה מרתה "אבל אתה עכשיו נותן לי לטפל בך ואתה ג'ונתן, אשתך צריכה אותך"
"מה קרה לרוז?" שאל ג'ון והחוויר.
"היא התמוטטה. היא בסדר עכשיו כי איזבל הייתה בבית שלכם לעזרה לה מיד. היא בקצה המרפאה כדי שיהיה לה שקט"
מרתה אפילו לא סיימה את המשפט וג'ון כבר רץ.
היא פנתה אליי זעופה "מה עשית עכשיו?"
נשכתי את שפתיי והתחמקתי ממבטה.
"שב" אמרה והצביעה על מיטה מרוחקת "אני אטפל בך"
"אני בסדר" אמרתי.
לא רציתי שהיא תראה את החזה המצולק שלי.
"אל תדבר שטויות. אתה מדמם."
"אני אטפל בעצמי מרתה" אמרתי.
"אתה רוצה שאני אפצע אותך גם?" שאלה בעצבים "שב עכשיו!"
נאנחתי והתיישבתי על אחת המיטות.
הסטתי סביבי את הוילון.
הורדתי בזהירות את החולצה והתעלמתי מהכאב.
מרתה חזרה וציקצקה בלשונה למראה החזה הפצוע שלי.
היא התיישבה לידי על המיטה והתחילה לחטא את הפצעים שלי ולנרות אותי מהדם.
נעצתי את מבטי בנקודה בוילון ונשכתי את שפתיי.
ואז כשהחזה שלי היה חבוש בכמה מקומות ונקי היא השתנקה.
"אדוארד" קולה היה מלא כאב.
"פשוט תתעלמי מזה מרתה" אמרתי ושלחתי יד לקחת את החולצה שלי.
אבל היא אחזה בזרועי.
ואז העבירה יד בעדינות על הצלקות.
הדהויות מרוב שנים.
"הוא עשה לך את זה?"
הנדתי בראשי. "בבקשה, פשוט תניחי לזה"
היא הרפתה מידי ושמתי את החולצה במהירות.
הייתי קנאי לפרטיות שלי ולא אהבתי שהיא ראתה את החזה שלי. אפילו שזאת מרתה, שהיא כמו אמא מאמצת בשבילי.
"אד" היא קראה אחריי כשבאתי לצאת.
הסתובבתי אליה. עיניה היו עם דמעות. בחיים לא ראיתי את מרתה בוכה.
המראה עצר אותי מללכת.
"תשמור על עצמך בבקשה."
הנהנתי. ואז התקרבתי וחיבקתי אותה.
"רק שתדע, המשרתת שלך, איזבל, חיכתה כאן כמעט שעה, לבסוף שלחתי אותה לישון כי לא הגעתם. אבל היא דאגה לך מאוד, ובכלל, בזכותה אתה כאן"
הנהנתי. "תודה מרתה"
ואז הלכתי משם.
המוח שלי היה כל כך מוצף שאפילו עליה לא יכולתי לחשוב, אפילו על האישה שהעסיקה את מחשבותי בימים האחרונים מאוד.
ולכן פשוט בדקתי מה עם רוז, הודתי לג'ון שוב, ופניתי לחדר.