האהבה שלי

פרק שישים ותשע ~ המתקפה ~

~ איזבל ~
התחושה הרעה המשיכה להכביד עליי.
גם כשישבתי מכורבלת בזרועותיו של אדוארד על רצפת הצריח מועקה הציקה לי.
"מה קרה איזי?" שאל אותי אדוארד "בקושי דיברת עכשיו"
"סתם" אמרתי ושיחקתי עם כפתור בקצה שרוולו.
"משהו מטריד אותך?"
הנדתי בראשי וחייכתי חיוך מאולץ "אני סתם עייפה. איך היה בשיחה עם המלך?"
"נורא. איבדנו את העשתונות ממנו. אבל מחר הוא יעביר את המלוכה לרוברט, לפחות אנחנו מקווים שיעשה את זה."
הרמתי אליו מבט מופתע "אתה מוותר על המלוכה?"
הוא הנהן  "זה לא בשבילי איזי. מעולם לא רציתי את זה כל כך, רוברט התכונן לזה כל חייו. אני לא יכול להיות מלך"
נהנתי להסתכל עליו כשדיבר.
יכולתי להביט בו שעות.
"וחוץ מזה, אני רוצה להקדיש את הזמן שלי רק אלייך" אמר וקירב את אפו לאפי.
נישקתי אותו בחיוך וידיי שקעו בשערו.
התחושה שהוא רוצה לחיות איתי את חייו ריגשה אותי והדאיגה אותי בו זמנית.
הייתי בטוחה בקשר עם אדוארד במאה אחוז, הבעיה הייתה המלך.
זה שאני משרתת והוא נסיך.
קיוויתי שהכל יסתדר עם המלכתו של רוברט לנסיך.
"טוב" אמר אדוארד וקם על רגליו "בואי לך לישון."
אחזתי בידו וקמתי.
"נשיקה אחרונה" לחש וקירב אותי אליו.
כרחתי את זרועותי סביב צווארו והתקרבתי אליו.
שפתינו נפגשו בחיוך.
לפתע היה בום שזעזע את כל הארמון.
התרחקנו אחד מהשנייה ולפתתי את ידו של אדוארד.
"מה זה היה?" שאלתי בחרדה.
"אני לא יודע" הוא אמר בדאגה.
חיכינו כמה שניות אבל היה שקט.
"בואי נרד מפה" אמר ואחז בידי.
ירדנו במדרגות במהירות ויצאנו המדרגות למסדרון הענק.
עוד בום טילטל את הארמון והתחלנו לשמוע צעקות.
"אדוארד!" קראתי והתקרבתי לגופו כשחבורה של שומרים עברו על פנינו בריצה.
ואז נשמע צליל חזק, דומה לילה מתכתית.
"יש התקפה" הוא מלמל בבהלה "איזי אני צריכה שתקשיבי לי" אמר במהירות ואחז בזרועי.
"פלשו לארמון, אנחנו חייבים להיכנס לחדר הביטחון ומהר"
עוד בום טלטל את הארמון.
הנהנתי במהירות ואדוארד התחיל לרוץ לאורך המסדרון ואני אחריו.
קולות של בומים ויריות מהקומות שמתחתינו ליוו את הריצה שלנו והגברנו קצב.
המסדרון היה ריק משומרים קולות הקרב נשמעו כאילו הם מתקרבים אלינו.
"הינה" אמר אדוארד בהקלה ונעצר מול תמונת שמן גדולה. "עכשיו איפה הכפתור..." מילמל והזיז את ידו על המסגרת של התמונה.
הבטתי לכיוון המדרגות שלידינו כששמעתי צעדים מתקרבים.
"מהר!" דחקתי בו.
"לעזאזל" אני לא מוצא את הכפתור.. אה הינה!" אמר בהקלה ולחץ.
התמונה זזה ומאחוריה התגלתה דלת.
הסתכלתי שוב למדרגות ואז ראיתי אותו.
אדם לבוש שחורים ועם בנדנה אדומה על מצחו עמד לא רחוק מאיתנו.
"הנסיך!" הוא קרא וחייך חיוך מרושע.
הדלת נפתחה בנקישה ואז הכל קרה במהירות.
המורד הרים את ידו באיטיות וכיוון אלינו אקדח.
גוננתי בגופי על אדוארד, דחפתי אותו לתוך החדר ונכנסתי שנייה אחריו.
צליל היריה עוד מהדהד אחריי כשהדלת נסגרה.
"נפגעת?" שאל אדוארד בבהלה ואחז בידי.
"לא נראלי" אמרתי והידקתי את אחיזתי בידו.
סקרתי את החדר הקטן.
היתה בו ערכת עזרה ראשונה, משהו שנראה כמו דלי לצרכים, כמה שמיכות, הרבה שימורים
ומשהו שנראה כמו אקדח.
"את בסדר?" שאל אדוארד וחיבק אותי. "נבהלת נורא"
חיבקתי אותו..ליבי הלם במהירות מהריצה והפחד.
בום נוסף נשמע והבטתי בחרדה לדלת.
"אל תדאגי, זה דלת אוטומטית. רק אנחנו יכולים לפתוח אותה עכשיו" לחש אדוארד וליטף את שערי .
"הכל בסדר מאמי אני שומר עלייך" אמר כשנשמתי נשימה רועדת והמשיך ללטף את שערי.
"מה עושים עכשיו?" שאלתי אחרי שנרגעתי.
"מחכים" אמר אדוארד באנחה והתיישב על הרצפה.
התיישבתי לידו והשענתי את ראשי על כתפו.
ידי עדיין לפתה את ידו החזקה.
עוד בום נשמע.
"איך הם הצילו בכלל להיכנס?" מילמלתי.
אדוארד הניד בראשו "ידעתי שדבר כזה יקרה אחרי שגיליתי שרוברט לא אחראי על ההתקפות בארמון.. עם כל מה שקרה שכחתי להזהיר את אבא."
שמעתי את האשמה בקולו.
"אני רק מקווה שרוברט וכולם בסדר" נאנח והעביר יד בשערו.
"הם בסדר" לחשתי וחשבתי על רייצ'ל לוקאס, רוברט וכולם. "הם חייבים להיות"
צרור יריות נשמע והתכווצתי מהפחד.
לפתע כאב חד פילח את זרועי.
הבטתי לכתפי, ונשמתי נשימה קטועה.
"אדוארד" לחשתי מבועתת.
"מה?" הוא הביט בי בדאגה.
"נפצעתי" לחשתי בקול צרוד ושנינו הבטנו בכתם האדום על כתפי.
"הכדור פגע בי" לחשתי.
עיניו עלו באיטיות מכתפי לפניי, מבטו היה מבועת.
היריות עוד הדהדו בחוץ.
היינו לכודים.