האהבה שלי

פרק ארבעים ושתיים ~ אפשר לחבק אותך? ~

~ איזבל ~
החלטתי ללכת למשמרת בוקר אצל הנסיך כרגיל.
לא משנה מה הוא אמר, אני עדיין המשרתת האישית שלו.
וגם, חשבתי בעת שהתלבשתי בשמלה הרגילה שלי, מעניין אותי איך הוא מרגיש אחרי מה שהוא אמר לי, נראה אם הוא יכול להמשיך בהצגה הזאת, או שזה לא הצגה..
בכל מקרה נברר היום.
הפעם אספתי את השיער לפקעת הדוקה על עורפי כיוון שרייצ'ל לא הייתה כאן לעשות לי צמה.
כשעשיתי לעצמי צמה זה יצא מכוער ביותר.
הבטתי במראה הסדוקה במסדרון.
הלחיים שלי היו טיפה יותר מלאות.. מאז שאכלתי כל פעם שבאתי אל הנסיך.
נשכתי את שפתיי, באמת הכל נגמר ביננו?
"בוקר בל!" קריאה עליזה העירה אותי ממחשבותיי ונופפתי למרי, אחת המשרתות היותר צעירות בארמון.
היא התקרבה אליי "הולכת לעבוד?"
הנהנתי "ואת?"
"הרגע סיימתי משמרת במטבח, אל תשאלי איזה בלאגן הולך שם. המלך לא הסכים להכניס צוות מבחוץ לטפל בזה אז גייסו הרבה שומרים לצבוע את הקירות ולפנות את ההריסות"
"למה שהמלך ימנע שיפוץ בארמון שלו?" שאלתי בחוסר הבנה.
היא הנידה בראשה "לא יודעת, אבל ממה ששמעתי הוא מפחדת מפלישה"
"פלישה?"
היא הינהנה ולחשה "משהו שקשור בבנו שברח.. אבל תעשי כאילו לא שמעת, חייבת לזוז" היא מיהרה לברוח בלי שיכולתי לשאול מילה נוספת.
האמנתי לה כמובן, אם יש סודות ודברים שמתרחשים בארמון המשרתות והשומרים אלו האוזניים הכי טובות.
את הליכתי לחדרו של הנסיך עשיתי בניסיון לנשום נשימות עמוקות ולהרגיע את ליבי.
זה בסך הכל העבודה שלך, חשבתי, לא שום דבר אחר.
הנדתי בראשי לכיוון השומר ששמר על דלת הנסיך ודפקתי דפיקה קטנה.
ואז נכנסתי.
מיהרתי לסגור את הדלת כדי להימנע מלהסתכל על הנסיך שעמד מולי בחולצה לבנה פתוחה למחצה, מברשת שיניים תקועה בפיו ותחתונים.
"מה לעזאזל?!" קריאת הפתעה בקעה מקולו ושמעתי את צעדיו החפוזים מתרחקים ממני.
נשכתי את שפתיי. רציתי להיעלם, זה היה כל כך מביך. ברור שהוא לא ציפה שאגיע.
"למה לא חיכית שאני אפתח?" שמעתי תסכול בקולו של הנסיך.
"אפשר להסתובב?" שאלתי
"כן"
הסתובבתי אליו, ידעתי שפניי ודאי בוערות ממבוכה אבל ניסיתי לשוות לטון קולי נימה נטרלית "מצטערת, הייתי בטוחה שאתה מודע לזה שאגיע הבוקר"
"ממה שזכור לי ביקשתי ממך לא להגיע לכאן יותר" הוא אמר וכיפתר במהירות את חולצתו.
הוא לבש עכשיו את המכנסיים של החליפה תודה לאל אבל חולצתו היתה עם שרוולים קצרים ולראשונה ראיתי את זרועותיו החשופות.. והשריריות.
תתמקדי איזבל.
"אני יודעת, ולכן אני לא אגיע לכאן יותר כאיזבל, אלא רק כמשרתת האישית שלך" אמרתי ואז במחשבה של אם כבר אז כבר הוספתי "אין צורך להעמיד פנים שמישהי נכנסה לחדר שלך עכשיו, זאת רק המשרתת האישית שלך שבאה לעזור לך להתארגן, הוד מעלתך"
הוא הבין את העקיצה וראיתי בפניו מאבדות את הארשת הכעוסה, במקום זה חרטה מלאה את פניו.
בנסיון לא לתת לפניו או זרועותיו להסיח את דעתי אמרתי "ברשותך אני אסדר כאן קצת הוד מעלתך"
חלפתי על פניו אבל הוא אחז בפרק כף ידי. עצרתי גם את צעדי וגם את נשימתי.
זרועו החשופה נגעה קלות בזרועי. "אמרתי דברים קשים אתמול. אני מצטער אם זה פגע בך"
סובבתי את ראשי ונעצתי בו מבט "פגעת."
הוא התנשף ועצם את עיניו. לא איזבל, זה לא משנה אם את רואה צער בפניו, הוא הבהיר את עצמו אתמול היטב.
"הוד מעלתך, בהתחשב בדרגה שלי ובדרגה שלך אני אשמח אם תוריד ממני את היד. כבר פגעת בי מספיק"
הוא שמט את ידי כאילו נכווה.
לעזאזל, לא חשבתי שזה יהיה קשה כל כך להגיד את הדברים האלה. אבל קיבלתי את התגובות שרציתי, בדיוק כמו שרוז שיערה. הוא התחרט.
"אני רק רוצה לוודא שאני מבינה נכון את התנהגותך כרגע" אמרתי "אתה חוזר בך מהדברים שאמרת?"
הוא לא הביט בי ואז לחש "לא"
הנהנתי "ידעתי"
שוב הצער על פניו.
"תסתכל עליי" אמרתי והוא הרים את מבטו "תסתכל עליי ותגיד לי שהתכוונת לכל מה אמרת אתמול"
הוא לא ענה.
נעצנו אחד בשני מבטים, הכעס באוויר היה סמיך וברור כשמש.
כעסתי עליו, וכעסתי על עצמי.
"אם לא תענה לי אני עומדת לעשות משהו שלא ימצא חן בעיניך."
הוא נעץ בי מבט והמשיך לשתוק.
העלתי את ידי והנחתי אותה על פרק ידו, ואז בקושי נוגעת בו העלתי אותה למעלה.
"תגיד לי שאתה לא מרגיש כלום" לחשתי.
"אני.." הוא נשך את שפתיי ועצם את עיניו כשידי עלתה לשערו.
"ידעתי" לחשתי "ידעתי אדוארד"
עיניו נפתחו כשאמרתי את שמו, הופתעתי כשראיתי שם דמעות.
"תתרחקי ממני, בבקשה"
"לא עד שתסביר לי מה קורה כאן"
הוא נשף בתסכול וצעד צעד אחורה.
ידי נשמטה אבל התקדמתי אליו שוב.
"תתרחקי"
"לא"
הוא המשיך ללכת אחורה ואני המשכתי להתקדם.
גבו נתקע בקיר והוא נעצר.
הייתי קרובה אליו "אם אתה רוצה שאעמיד פנים שלא התנשקנו, שלא היה בינינו כלום אתמול בסדר. אבל אני לא יכולה להתעלם ממה שאני מרגישה וממה שאני יודעת שאתה מרגיש"
"אני לא מרגיש כלום" קולו היה חנוק "בבקשה איזבל, פשוט לכי מכאן, אני לא רוצה לפגוע בך"
"לפגוע בי? בזה שאתה מרחיק אותי אתה פוגע בי ו.."
"שקט" לחש אדוארד לפתע והניח את ידו על פי.
צעדים רועמים נשמעו מתקרבים לחדרו.
"לעזאזל למה עכשיו" הוא מלמל, פעם ראשונה ראיתי פחד טהור בעיניו.
הוא משך בידי והדף אותי לתוך חדר השירותים והמקלחת הגדול "תשארי פה ותהיי בשקט" ביקש.
הוא סגר את הדלת ואני נשארתי בפנים בשתיקה.
שמעתי צעדים וקולות דיבור.
הצמדתי את ראשי לדלת ואז שמעתי את קולו של המלך "איפה היית אתמול בלילה?"
"במיטה"
"אל תשקר. יצאת לרכיבה. השומרים שלי ראו אותך"
"אה אז עכשיו אתה גם עוקב אחריי?" אי אפשר היה לטעות בכעס בקולו של אדוארד.
שמעתי חבטה ואז את קולו המאיים של המלך "זה שאני לא יכול להכות אותך בפנים כי זה מקום שאנשים רואים ואם יהיה לך שם חבורות זה לא יתפרש טוב לא אומר שאני לא יכול להכות אותך במקומות אחרים"
שוב חבטה.
ליבי הלם בפראות. המלך מרביץ לבנו.
שמעתי מספר חבטות והייתי צריכה לעצור את עצמי מלרוץ לשם ולהגן עליו בגופי.
"אתה לא תצא יותר מהארמון בלי שאני אדע על כך. לאן הלכת?"
"לקבר של אמא" קולו של אדוארד היה חנוק "אמא, זוכר אותה?"
"תשתוק"
"לא רוצה. אם אתה רוצה להכות אותי, תכה. תהרוג מצידי!" צרח אדוארד "נמאס לי להיות החיה שבה אתה מתעלל כשרע לך"
"כמה נוגע ללב." שמעתי את הלעג בקולו של המלך "יום אחד תבין שזה נועד לחזק אותך, ותחליף לחולצה ארוכה"
שתיקה שררה ואז שוב צעדים ושמעתי שהמלך יצא.
נשארתי בשירותים ליתר ביטחון והדלת נפתחה.
ציפיתי לראות אותו פצוע ומדמם אבל הוא עמד על שתי רגליו.
שנינו לא ידענו מה להגיד. הבטתי בעיניו השחורות, בפניו, לא יכולתי עם זה יותר.
"אדוארד?"
"מה?"
"אפשר לחבק אותך?"