האהבה שלי

פרק שמונים ושתיים ~ ליאו ~

כעבור שמונה שנים…
• ~ אדוארד ואיזבל ~ •
הים היה רגוע ויפה מתמיד.
השמש חיממה את האוויר הקריר של הממלכה.
אדוארד ואיזבל ישבו על שמיכה שפרסו על החול.
היא נשענה על חזהו והוא חיבק אותה מאחור.
בנם הקטן בן הארבע ליאו שיחק על החוף.
ליאו נולד עם עיניים חומות זהובות כמו של אמו איזבל ואת השיער השחור הפרוע ירש מאביו. 
אדוארד ואיזבל הביטו בו כששיחק, מאושרים.
"תראי אמא!" קרא ליאו מיהר אליהם.
הוא הושיט לאיזבל צדף גדול שמצא.
"תודה!" קראה איזבל בהתרגשות ולקחה מידיו של בנה את הצדף "זה חמוד מאוד מצידך ליאו!"
"אבא לימד אותי" אמר ליאו בגאווה.
"ואבא גם אמר לך לא לגלות" מילמל אדוארד בחוסר שביעות רצון.
איזבל פרצה בצחוק אבל מיד הניחה את ידה על פיה.
אדוארד נדרך "את רוצה להקיא?"
היא הנידה בראשה "זהו עבר"
הוא נאנח בהקלה וליטף את ברכה.
"מה קרה לאמא?" שאל ליאו והביט בהם בדאגה.
אדוארד הביט באיזבל והיא הינהנה.
"אתה זוכר מה לימדתי אותך אתמול ליאו?" שאל אדוארד את בנו.
"כן. לתת בוקס" אמר ליאו מרוצה.
"מה?!" צעקה איזבל בזעזוע.
"זה לא הכל" אמר אדוארד במהירות "לימדתי אותך הגנה עצמית נכון?"
ליאו הינהן "אבא לימד אותי לבעוט לאנשים בתחת"
"אדוארד" איזבל לחשה בעזועז.
"ולמה לימדתי אותך את זה?" שאל אדוארד מתאפק לא לצחוק
"כדאי שאני אוכל להגן על אחותי" אמר ליאו ושילב את ידיו מביט באמו בחיוך "אבא אמר שיהיה לי אחות"
עיניה של איזבל הוצפו דמעות "זה נכון" לחשה.
"איפה היא עכשיו?" שאל ליאו ומבטו עבר בין שתיהם.
"בוא. תתקרב" אמרה לו איזבל ואחזה בידו.
ליאו התיישב לידם.
בעדינות הניחה איזבל את ידו על בטנה שגדלה מיום ליום "היא כאן" אמרה.
"בתוך הבטן שלך?" שאל ליאו והביט בה כאילו נפלה על הראש.
אדוארד פרץ בצחוק "כן. היא בבטן של אמא בן, אחר כך היא תצא"
"מתי?" שאל ליאו.
"בעוד כמה חודשים"
"באמת תיהיה לי אחות?!" הוא שאל וקפץ על רגליו בהתרגשות.
אדוארד הינהן.
"אז אני חייב למצוא גם לה צדף!" אמר בנם באושר ורץ לחפש עוד אחד.
איזבל הביטה בו וחיוך מאושר על פניה.
ואז היא הסתובבה אל אדוארד והחיוך נמחק מפניה
"בסך הכל לימדתי אותו הגנה עצמית איזבל, שידע להגן על אחותו" אמר אדוארד והביט בה במבט מתנצל.
משלא ענתה הוא אמר "מה יש איזי? את מתחילה להפחיד אותי."
היא בלעה את רוקה והתעסקה עם שולי שמלתה.
"אמרת לו שישמור על הבת שלנו…"
"נכון" אמר אדוארד בהיסוס.
"אז זהו.. שגיליתי.. שזאת לא רק בת" אמרה איזבל והביטה בבעלה בחשש.
"לא רק בת.. אז מה זה?" הוא שאל והביט בבטנה.
"עוד בת. יש לנו תאומות" אמרה איזבל וחייכה אליו בהיסוס.
מבטו של אדוארד היה המום "ברצינות?"
היא צחקה "כן"
הוא התקרב אליה וחפן את פניה בידיו "אין לי איך להסביר לך כמה אני גאה בך איזי."
היא ידעה על מה הוא מדבר גם בלי שהסביר.
לידה שקטה והפלה.
היא לא ויתרה כשהוא ויתר כבר מזמן כי לא רצה לראות אותה סובלת.
ועכשיו יש להם תאומות.
"אני גאה בך גם אדוארד" היא אמרה בשקט.
עיניה של בעלה התמלאו דמעות והיא חיבקה אותו כשהתפרק.
הוא היה שם בשבילה כל הזמן.
כשהיא איבדה את השפיות ואת בתה הבכורה הוא דאג לה ולקחת את הסבל שלה על כתפיו.
היא ידעה כמה הוא רצה את זה. אפילו לפעמים היא הייתה בטוחה שיותר ממנה.
כי הוא גרם לה להאמין כשהיא הפסיקה לקוות.
איזבל חיבקה את בעלה וקברה את פניה בצווארו.
"אני אוהבת אותך" לחשה.
הוא התרחק ממנה קצת ומחה את דמעותיו.
"אני אוהב אותך איזי. אוהב אותך כל כך"
היא חייכה אליו.
"עכשיו אני אצטרך ללמד את ליאו להגן על שתיים" הוא צחק.
היא חייכה וצחקה גם.
הם ישבו מחובקים והביטו בבנם שעוד חיפש צדפים על החוף.
הם העדיפו לשמור את הסוד הזה עוד קצת לפני שהם מספרים לכולם.
מניסיונם עם החיים הם ידעו שאי אפשר לדעת מה יקרה מחר.
בנתיים הם ביחד ויש להם ילד שהביא להם רק אור לחיים.
זה כבר היה מספיק.
"אבא אמא בואו למים!" ליאו קרא להם.
אדוארד עזר לאיזבל לקום והם רצו לבנם.
שניהם ידעו שעוד מחכה להם תקופה נפלאה.
והם רק בהתחלה...

עכשיו באמת הסוף ♥️