האהבה שלי

פרק עשרים ושש ~ אני מוכנה לעזור לך ~

הבטתי במסמכים שביקש ממני לעיין בהם והתיישבתי בהיסוס בכיסא הנוסף שהיה ליד השולחן.
זעתי באי נוחות קצת ואז לקחתי את המסמכים לידי וקראתי את הכתוב שם.
זה היה כתבי אישום נגד כל מיני אנשים.
המסמך הראשון היה על מעשה אונס, וניסיון רציחה.
הפושע היה אדם כבן 39, פניו הקרות זעקו עליי מתוך התמונה.
זה העביר בי צמרמורת, לא הבנתי למה הנסיך מראה לי את זה ועברתי למסמך הבא.
הפעם זאת הייתה תמונה של אישה מבוגרת, שהורשעה בגין רציחה של הילד שלה, וניסיון לפיגוע. בסעיף
במסמך היה מצוין שאין לה צאצאים.
המסמכים הבאים היו גם על רציחה, היו כמה גנבות, ורוב הפושעים היו מבוגרים.
הנסיך בינתיים ניגש והתיישב בכיסא לידי מניח על השולחן קערה קטנה עם שוקולדים ופירות.
"בתאבון" אמר ולקח כמה מסמכים לידו.
הבטתי בו מופתעת בזמן שעילעל במסמכים, שערות בודדות נופלות על עיניו.
למה הוא צריך להראות כל כך מושך?
כיחכחתי בגרוני ואז לקחתי פרלין שוקולד קטן.
לא אכלתי שוקולד כבר חצי שנה.
היססתי ואז הכנסתי אותו לפה.
הטעם היה מתוק ומענג כל כך עד שאנחה נפלטה מפי.
הנסיך פלט צחקוק "זה עד כדי כך טעים?"
בלעתי ואז פניתי אליו מופתעת "אתה לא טעמת את זה?"
הוא הניד בראשו וחזר למסמכים "אני לא אוהב מתוקים"
"מה? איך אפשר לא לאהוב שוקולד?"
"פשוט ככה" הוא אמר ואז ראה את הבעת פניי וצחק "את נראית כאילו ראית חייזר"
"משהו כזה" מילמלתי ולקחתי עוד שוקולד.
הוא שוב צחק וגיליתי שגם אני צוחקת.
היה בו צדדים חמודים.
בשלב מסוים הרצנו ואז שאלתי אותו "מה זה המסמכים האלה?"
הוא נאנח "כל מה שקראת עכשיו, כולם נידונים למוות"
"לא" לחשתי "היה שם צעירים שלא עשו כלום!"
הוא הינהן "זאת התגובה שרציתי, אני חושב בדיוק כמוך, ולכן אני רוצה שנעבור על המסמכים להעניק חנינה לחלקם"
הייתי המומה מהדבר העצום הזה שהוא נותן לי לעשות.
להחליט מי יחיה ומי ימות.
בלעתי רוק בחשש "זה קשה"
"אני יודע" הוא אמר והניח את מרפקיו על השולחן והליט את פניו בידיו.
ואז הזדקף "בגלל זה אני צריך את העזרה שלך"
הנדתי בראשי "אתה מבקש ממני להחליט מי יחיה ומי ימות"
"נכון. ואם תגידי שזה קשה לך אני אשתוק ולא אזכיר לך את הבקשה הזאת לעולם"
הבטתי מהוססת במסמכים. רצית לשנות איזבל, שנאת את מה שארמוו עושה, אל תסגי עכשיו כשיש לך הזדמנות סוף סוף.
"טוב" אמרתי. "אני אעזור לך"
"תודה" אמרתי ושמעתי את ההקלה בקולו.
"אבל קודם אני רוצה הבטחה ממך"
הוא הביט בי בשאלה.
"אל תספר למלך" אמרתי בצחוק.
הוא הבין את הבדיחה ואז שאל "ככה אני נשמע?"
"בערך"
הוא צחקק. שמתי לב שהוא מחייך וצוחק הרבה.
הייתי המומה מכמה התדמית שלו שונה ממה שחשבתי עליו, ממה שהוא הראה.
"טוב" אמר ולקח מסמך "בואי נתחיל, הבן אדם הראשון, רצח שני אנשים בקטטה לפני חמש שנים, אחרי הרבה משפטים הוחלט על עונש מוות שאמור להתבצע בעוד חודש."
"בן כמה הוא?" שאלתי.
"כתוב כאן שהוא בן 56."
"זה אומר שהוא עשה את זה כשהוא היה בן 51, די מבוגר" אמרתי.
"כאן מדובר על רוצח. כשאתה משחרר אדם כזה יש סיכון שהוא ירצח עוד אנשים, מעבר לעבודה שהוא רצח, המשפחות הנפגעות מבקשות פיצויים."
שילבתי את ידי "אני.. קשה לי להגיד את זה, אבל חיים תמורת חיים, אני חושב שאדם שרצח ללא סיבה צריך לשלם על זה. בחיים שלו"
הנסיך לא ענה ולרגע הוא נראה מסוגר בתוך עצמו.
"אתה בסדר?" שאלתי. והוא התנער "כן כן. אז הוא למוות" אמר והניח את המסמך בקצה השולחן.
המשכנו והענקנו חנינה לפחות ל13 אנשים, ביניהם כמה צעירים וכמה עם משפחה וילדים.
"לצערי זה כן יצטרך לעבור דרך אבא שלי" אמר אדוארד ונאנח בעודו מכניס את המסמכים לתיקייה.
קמתי מהכיסא כשראיתי מה השעה "סליחה, אבל יש לי תורנות כביסה, אני מוכרחה ללכת"
הוא הביט בי והינהן. "תודה על העזרה."
הנהנתי גם "אני רוצה להגיד לך משהו"
הוא הביט בי בשאלה "אני לא חושבת שיש לי הזכות לפלוש לחיים הפרטיים שלך, אבל אני רואה שאתה עובר דברים, ובטוח שזה יותר מרק פציעה קטנה, ובטוח שאתה לא בסדר"
הוא הסיט את מבטו מעיני והתמקד בנקודה בלתי ברורה על הרצפה.
"אבל אני רוצה שתדע, שאם אתה צריך מישהי לספר לה מה עובר עלייך, אני כאן אדוארד"
מבטו עדיין לא הביט בעיניי וזה קצת הדאיג אותי.
הוא גם לא אמר כלום.
אחרי כמה שניות שתיקה הוא כחכח בגרונו ואז אמר "תודה על ההצעה. אבל אני חושב שאני אסתדר בעצמי"
אני לא יודעת למה נפגעתי מהאמירה הזאת, לא היה בה טיפה של רוע, אבל בכל זאת הנהנתי, ויצאתי מהחדר בלי להגיד לו שלום.