האהבה שלי

פרק חמישי ~ איך הגעתי לארמון ~

• אדוארד •
בבוקר קמתי מוקדם מהרגיל כדי לצאת לריצה בחצר הארמון.
לבשתי חולצה מכופתרת לבנה ומכנסיים שחורים.
ויצאתי.
האוויר בחוץ עוד היה קר מהלילה והשומרים המנומנמים הינהנו כשחלפתי על פניהם.
הלכתי כעשר דקות במדשאה הענקית של הארמון לכיוון הגדר המקיפה אותו וכשהגעתי התחלתי לרוץ צמוד לגדר.
ביום טוב הייתי עושה הקפה אחת של כל הארמון הענק.
ביום שהייתי במצב רוח רע זה נגמר בשלוש הקפות לפחות.
כשרצתי נתתי לכל המחשבות והלבטים ללכת ממני הלאה והתרכזתי רק בריצה ובהנאה ממשב הרוח.
סיימתי חצי הקפה וכבר הייתי חסר נשימה.
עצרתי ליד האוורות מאחורי הארמון ופתחתי את הכפתורים של חולצתי נותן לאוויר לקרר מעט את גופי.
"היי אתה! בחור צעיר!"
הסתובבתי לראות מי ערים בשעה כזאת וראיתי מולי אדם מבוגר ונמוך עם סינר מביט בי.
הוא פתח את פיו בהפתעה כשראה אותי והשתחווה "סליחה הוד מעלתך, הייתי בטוח שאתה אחד השומרים.."
עדיין מתנשף עניתי לו שהכל בסדר.
כמובן שאם הייתי במצב רוח רע הייתי מגיב יותר בחומרה.
"בהצלחה בריצה הוד מעלתך" אמר בחיוך השתחווה והלך.
הבטתי בו המום כשהתרחק.
כל המשרתים והשומרים בארמון פחדו ממני ונמנעו מליצור קשר איתי כמה שאפשר.
ניערתי את זרועותי התפוסות וחזרתי לרוץ יותר מהר, נואש להתרחק מאנשים נחמדים.
סיימתי להקיף את כל הארמון אחרי שעה וחצי.
היה לי חם והזעתי למרות חולצתי הפתוחה, הכאבים בזרועותי ורגלי מהחתכים רק התחזקו.
צלעתי לחדרי ונכנסתי אליו.
מיד הבנתי שאני לא לבד והמשרתת האישית שלי כבר סידרה את המגורים שלי.
השפלתי מבט לחולצה הפתוחה שלי והתלבטתי אם לכפתר אותה אבל היא כבר הסתובבה כששמעה שמישהו נכנס.
"בוקר טוב הוד מעלתך" אמרה והשתחווה.
ואז כשהתרוממה הביטה בלבושי והסיטה מבט כמעט מיד כשראשה עלה.
"תכיני לי אמבטיה" אמרתי מהר בנסיון לכסות על המבוכה.
היא הינהנה ומיהרה למלא את מצוותי להוטה להתרחק מהסיטאוציה.
פסעתי לחדר השינה והבטתי בעצמי במראה.
הייתי מיוזע למראה והשיער שלי היה פרוע.
שלא לדבר על חזי החשוף.
"לעזאזל" לחשתי ולקחתי מהר בגדים וחלוק והצמדתי אותם לגופי בצורה מגוננת.
"האמבטיה מוכנה הוד מעלתך" איזבל נעמדה לידי "אתה רוצה עוד משהו?"
הבטתי בה במבט חוקר "כן.. תמתיני כאן בבקשה ותכיני בנתיים תה. לשני אנשים"
היא קימתה את מצחה בחוסר הבנה אבל מיהרה לעשות את מה שביקשתי.
נכנסתי למקלחת ופשטתי את הבגדים.
המים היו קרירים להפליא והרגיעו את גופי הרותח והכואב.
שוב, תפחתי לעצמי תפיחה דמיונית על הבחירה במשרתת הזאת לשרת אותי באופן רציף.
מרחתי סבון במהירות על גופי ושערי ושטפתי אותו במים.
סיימתי להתנגב ולהתלבש ויצאתי מהמקלחת.
לבשתי חולצה לבנה מכופתרת רגילה ומכנסי חליפה שחורים.
לא היה לי כוח כרגע לשים את הג'קט.
שמתי נעליים שחורות מבריקות סרקתי מהר את שערי וניגשתי למבואה.
איזבל עמדה ליד הדלת מבטה ממוקד בקיר ליד הנשקים.
עקבתי אחרי מבטה, הוא היה נעוץ בתמונת קנבס הגדולה שלי, של אבא ושל אמא בטקס הגיעי ל-20.
גיל ההכשרה לנסיך. זאת הייתה הפעם היחידה שאבא סוג של חיבק אותי.
זאת הייתה תמונה יפיפיה, אני עומד באמצע, אמא ואבא מצדדי מחבקים את כתפי, אמא אף אחזה בידי, פניה מביטות קדימה בגאווה. התמונה הזאת צולמה לפני שרוברט ברח, כשעוד היינו מאושרים, היה עוד תמונה, איתו, אבל לא תליתי אותה.
התיישבתי בכורסא ופניתי אליה מודע למבטה המבולבל כשהבחינה שבאתי.
"שבי"
"ל..לשבת?" היא התקדמה ושאלה בחוסר אמון.
הנהנתי והיא מיהרה להתיישב בכורסא מולי.
היא זעה באי נוחות והתרשמתי שלא נעים לה לשבת בכורסא.
"טוב, אני אגש ישר לעיניין" אמרתי בלי גינונים מיותרים
"אני רוצה שתספרי לי למה הגעת הנה, ואיך"
היא נראתה בהלם "הוד מעלתך.. למה?"
התעלמתי מקולה הרועד " איזבל לה פנול, בדקתי בתיקיות של המשרתים. את ממשפחת אצולה."
היא החווירה כשהשתמשתי בשמה . "בבקשה הוד מעלתך.."
"אני מצווה עלייך שתספרי לי הכל" קטעתי אותה בחדות "אני הנסיך של המדינה הזאת, ואני צריך לדעת את הסיפור של המשרתת האישית שלי, של נתינה שלי"
היא לא הביטה בי.
מבטה היה מושפל והיא שתקה כמה שניות ואז נשכה את שפתיה.
"בבקשה. אני צריך שתספרי לי." אמרתי שוב.
שמתי לב ליידה שהתעסקו בשמלתה בחוסר מנוחה.
היא המשיכה לשתוק ואז התחילה לספר, מבטה עדיין ממוקד בנקודה לא ברורה ברצפה.
"אתה צודק. קוראים לי איזבל לה פנול. לא נולדתי בארמון. ההורים שלי לא משרתים כאן. הייתי כאן רק פעמיים בחיים, כשאמך ואביך חגגו חתונת כסף והזמינו את כל משפחות האצולה וכשאתה הגעת לבגרות." היא עצרה רגע ולגמה מהתה כאילו כדי להתחזק.
הינהנתי "תמשיכי"
היא הניחה את הכוס בידיים רועדות והמשיכה לדבר
"הייתי בת אצולה רגילה לכל דבר. יש לי עוד שלושה אחים. אני הכי קטנה, יש לי שני אחים בן ובת תאומים מעליי ועוד אח בכור, ניקולאס" שמתי לב שהיא התשתהתה קצת כשאמרה את שמו. וגם לנימת חיבה שהייתה בקולה.
בתור אדם שהיה בשיחות עם פוליטיקאים ויועצים מאז שנולדתי למדתי לשים לב לפרטים קטנים בשיחה, כמו ראשה ועינייה שמצמצו הרבה, סימן לדופק מהיר, חוסר מנוחה ורצון להימלט מהסיטואציה.
"תמיד הייתי מרוחקת ושונה מהמשפחה שלי, הייתי מתבודדת הרבה בחצר ומשקה את הפרחים, או מיודדת עם המשרתות, האחים שלי תמיד צחקו עליי על זה וירדו עליי. לכל אחד מהם היה משהו שהוא הצליח בו.
לניקולאס היה כישרון סיוף ונגינה, תומאס היה אומן, ומרתה אחותי מדגמנת." היא עצרה לרגע לנשום והמשיכה
"ניקולאס היה היחיד במשפחה שהייתי קרובה אליו.
הוא לימד אותי לרכב על אופניים בגיל ארבע, חיבק וניחם אותי כשבכיתי, לימד אותי כל דבר בערך שאני יודעת, ובעיקר לנגן בפסנתר."
"את מנגנת?" קטעתי אותה
היא הרימה אליי מבט מופתע "כן.."
הינהנתי וניסיתי שהיא לא תראה את סערת הרגשות שמתחוללת בתוכי. הכמיהה לשמוע נגינה יפה כמו ששמעתי את אימי מנגנת בערה בי "תמשיכי"
היא הביטה בי במבט מהורהר אבל השפילה אותו מהר והמשיכה "סוף סוף מצאתי משהו שאני מוכשרת בו, הפסנתר היה נקודת המפלט שלי.
הכל היה רגיל בחיי, הייתי בחורה בת 19 וחצי חסרת דאגות."
היא עצרה וכאן שמתי לב לכמה סימנים, היא לפתה את שמלתה עד שפרקי אצבעותיה הלבינו, היא נשכה את שפתיה שוב ועיינה הבריקו.
התלבטתי אם להגיד לה לעצור אבל אז היא המשיכה בטון רובוטי "ההורים שלי אנשי עסקים.
אבא שלי מנהל מסחר מעבר לים.
יום אחד הוא קבע עסקה של מיליונים עם עשיר אחד בברלין. האוניה עם כל הסחורה טבעה ונקלענו לחובות.
אמנם לא היינו הופכים להיות עיניים אבל היינו מאבדים את התאר אצילים. כנראה.
יומיים אחרי שהספינה טבעה התחילו להגיע לביתנו מנהלים של עסקים שאבא קנה מהם סחורה ולתבוע אותו
היינו על סף תהום, לאבד את הדרגה שלנו.
יום אחד הורי הביאו לי כמה מסמכים ואמרו לי לחתום עליהם ושזה משהו שיעזור לנו. חתמתי בלי להסס ולבדוק במה מדובר.
ואז ביום אחד שהלכתי לישון.. אני.. העירו אותי באישון ליל.
עוד הייתי עם הכותונת לילה שהייתה לי והנעליי בית שהובילו אותי מחוץ לבית.
אני זוכרת שזה היה אמצע הלילה, ההורים שלי היו ערים, הם עמדו בחוץ והביטו בי כשנלקחתי לכרכרה מלאה בנערות בוכות."
איזבל עצרה וראיתי דמעות בעיניה.
הסבתי את מבטי ונמלאתי זעזוע כשהמשיכה לספר
"אני זוכרת שראיתי את הסמל של הארמון והתחלתי להבין לאן לוקחים אותי.
נאבקתי בשומר שאחז בי. אפילו נפצעתי תוך כדי, צרחתי להורים שלי.
אבל הם לא הביטו לעברי ורק לקחו תיבה מלאה, כנראה בכסף, מאחד השומרים ונכנסו לבית."
הבטתי בה בתדהמה, לא יכולתי לתאר את שברון הלב שהיא הייתה נתונה בו.
"אפילו לא נפרדתי מניקולאס" היא אמרה בקול רועד ואז נשברה והליטה את פניה בידה.
גופה רעד בזמן שבכתה.
ישבתי נבוך לשנייה ועדיין מלא כעס וזעזוע מהסיפור שלה.
קמתי מהר וניגשתי למטבח והבטתי טישו.
התקרבתי אליה והושטתי לה "קחי"
היא הרימה את פניה מידיה ולקחה את הטישו.
"תודה" מילמלה.
התהלכתי חסר מנוחה בחדר והמתנתי שתרגע.
לא ידעתי מה להגיד מרוב זעזוע.
שמתי לב גם שהיא הזכירה את הוריה רק כשהיתה מוכרחה כדי שיבינו את הסיפור.
כששמתי לב שנרגעה התיישבתי בכורסא מולה "תודה שסיפרת לי." אמרתי בטון כנה.
היא הנידה בראשה ואז הביטה בי. עיניה היו פגיעות ונפוחות מהבכי. וזה עורר בי תחושה לא נוחה.
"תודה לך. אני שמחה שסיפרתי לך, שמרתי את זה בלב חצי שנה..."
הנהנתי. הכרתי את התחושה.
אם הייתי יכול לספר למישהו את כל מה שעובר עליי ולא משנה מי זה, העיקר שלא ישפוט אותי, הייתי עושה את זה.
"אני מצטער על מה שעברת" אמרתי.
היא הנהנה "תודה הוד מעלתך"
ישבתי בשתיקה כמה רגעים.
"אני יכול לבקש עוד משהו?"
היא הביטה בי בסקרנות "אתה יכול לנסות"
"לא לספר למישהו על מה שדיברנו."
היא הביטה בי והינהנה "כמובן"
הבטתי בה גם.
עיניה הביטו בי במבט מהרהר, כאילו היא רואה בי משהו.
ואז הרגע נעלם והיא טילטלה את ראשה.
קמתי "תודה שסיפרת לי. את משוחררת עכשיו. אשמח שתחזרי לכאן בערב, אני אצטרך עזרה בכמה דברים"
היא קמה גם וקדה "כמובן"
הבטתי בה כשהתרחקה לדלת ואז עצרה והסתובבה
"והוד מעלתך, תודה גם על היום, וגם על אתמול, אתה אכפתי מאוד" ואז היא חייכה חיוך קטן ויצאה.
כמה זמן עבר מאז שמישהו החמיא לי?
בעצם מאז שאמא נפטרה. חודשים. וזה הרגיש כמו שנים.
הופתעתי מהחיסרון שהרגשתי ברגע שיצאה.
ובעיקר הטריד אותי זה שהפנים שלה, עם העיניים הנפוחות מבכי לא יצאו לי מהראש, וגם, עכשיו קלטתי שראיתי אותה מחייכת בפעם הראשונה, זה היה יפה אפילו יותר מהצחוק שלה בתמונה.
*

~איזבל~
יצאתי מהחדר של הנסיך והחיוך הטיפשי המשיך להיות
דבוק לי לפנים.
ראיתי בו צד חדש שלא הכרתי עד עכשיו, וזה מצא חן בעיניי כל כך.
"תרגיעי איזבל" לחשתי לעצמי "הוא הנסיך. את רק משרתת"
אבל לא יכולתי למחוק מזכרוני את הרגישות שבו כשהושיט לי את הטישו, את היד שהושיט לי לעזור לי לקום כשאביו צעק עליי.
אבל מה שכבש את ליבי כל כך זה האכפתיות והזעזוע שהביט בי כשסיפרתי לו מה קרה לי.
מסתבר שהוא היה רחוק ממה שחשבתי עליו, היה לו רגשות.
מאז ומתמיד חיבבתי אנשים שדאגו לי, והרגשתי שהנסיך תופס כרגע את כל החלל במוח שלי.
לא יכולתי להוציא מהראש שלי את חזהו החשוף והמבריק מזיעה למרות שראיתי את זה לשנייה, את מבטו המבוהל כשראה אותי, את ידו אוחזת בידי, הוא היה כל כך חמוד.
נגעתי בחזי והרגדתי את הפעימות המהירות בלב שלי.
אוי לא,מה עשיתי??
אסור לי, אני לא יכולה, אני לא יכולה להתאהב בקלות כזאת!
"תתעשתי איזבל" מילמלתי לעצמי שוב ונשמתי נשימה עמוקה.
התאהבתי הרבה פעמים בחיים, בכל גבר כמעט שהיה נחמד אליי.
מרוב שהייתי נואשת שיאהבו אותי.
אבל מעולם לא קרה ביני לבין בחור משהו רציני.
הם לא רצו אותי, אני סתם הייתי מדמיינת דימיונות.
אוף, איך הלב שלי כזה נואש שאפילו הנסיך נכנס אליו?
רק כי הוא עזר לי לקום והגיש לי טישו.
כמה דפוקה אני?!