האהבה שלי

פרק שישים ושש ~ חזרה לארמון ~

~ אדוארד ~
ישבתי על המיטה בבקתה הקטנה וניסיתי להדוף את הזכרונות.
על אמא.
רוברט ישב לידי ושנינו שתקנו.
כל אחד שקוע במחשבות שלו.
כל כך הרבה רמזים היו שם, איזבל שאמרה לי שהוא נפגש עם כל מיני נשים, הפעם הזאת שממש ראיתי אותו עם אחת, חוסר האבל שלו על אמא, הבריחה של רוברט באמצע החיים, פשוט ככה, בלי להגיד כלום.
כבר הייתי צריך לדעת יותר טוב.
הייתי צריך להבין.
"אז אתה חוזר עכשיו לארמון?" שבר רוברט את השתיקה.
התנערתי מהמחשבות שלי והסתכלתי עליו.
הוא התבונן ברצפה.
"אני לא יודע" אמרתי בעדינות.
"תחזור" הוא אמר בנחישות והרים את מבטו "אני אהיה בסדר. החיים שלנו נהרסו מספיק אני לא רוצה ששלך יהרסו עוד יותר"
"אני לא חוזר ומעמיד פנים שזה לא קרה רוברט. אני לא יכול."
הוא נאנח.
"תשמע" אמרתי "אני חייב לחזור לארמון. יש לי שם..אני צריך לחזור לשם. אבל אני לא מתכנן לשתוק, אני אדבר עם אבא.."
"ומה תגיד לו?" שאל רוברט והביט בי בתסכול "שהוא בגד באמא? שבעצם נפגשת איתי וסיפרתי לך? הוא יכסח אותך במכות אדוארד. ויכול להיות יותר גרוע"
"הוא לא יכול לפגוע בשני הבנים שלו" אמרתי בלי רגש.
וזה נכון, אבא היה חייב יורש.
"אני לא מוכן לקחת את הסיכון שהוא יפגע בך" אמר רוברט. "תלך לארמון, ובינתיים אל תגיד לו כלום עד שנמצא דרך לסדר את זה בסדר?"
הנדתי בראשי "אני לא יכול להעמיד פנים"
"ואני לא יכול להיות פה בלי לדעת מה איתך!" צעק רוברט בתסכול.
השתתקתי.
"תקשיב אדוארד, עשיתי מספיק טעויות, תן לי לתקן את זה"
"מה אתה רוצה לעשות?" לחשתי.
"אני רוצה לחזור לארמון."
"לא! הוא יהרוג אותך!" נעמדתי במחאה.
"אני לא מפחד ממנו" נעמד גם רוברט "ונמאס לי לשתוק"
"אז אני בא איתך" אמרתי בנחרצות "אבל נצטרך לחכות שהוא יחזור מחר כי הוא כרגע לא בארמון"
רוברט הינהן.
"אני אארוז כמה דברים" מלמל והסתכלתי עליו כשלקח כמה פרטי לבוש ושם בתיק קטן.
רוברט, אחי שהיה אמור לרשת את המלוכה במקומי, גר עכשיו בבקתה כמעט בלי רכוש כי הוא ברח מאבא שלנו שאיים להרוג אותו. ואני לא ידעתי מזה.
איגרפתי את כפות ידיי.
התבוננתי בצלקת על פניו והאשמה אכלה אותי.
"סיימתי" אמר והלכנו לכיוון הדלת.
"אדוארד" הוא אחז בזרועי ועצר אותי.
הסתובבתי.
"מה?"
הוא השפיל את מבטו ואז הרים אותו לעיניי "אני מצטער על האיומים והפציעה שגרמתי לך"
הנדתי בראשי "אני גם מצטער"
בלבול הופיע על פניו "על מה אתה מצטער?"
"שלא דאגתי לך יותר" אמרתי והיישרתי מבט לעיניו הזהות לשלי. "אני מצטער רוברט"
הוא הינהן ותפח על כתפי ויצאנו.
ג'ון קלט אותנו יוצאים והתקדם לעברנו עם התצפיתנים.
רוברט הביט בי וצל של חיוך על פניו "הבאת שמירה?"
העברתי יד בשערי במבוכה אבל הוא חייך "אני צוחק"
חייכתי גם.
"הוד מעלתך" אמר ג'ון וקד לרוברט "אני שמח לראות שאתה בסדר"
רוברט הינהן ולחץ את ידו של ג'ון.
"אז חוזרים לארמון?" שאל ג'ון.
הבטתי ברוברט והוא הביט בי כאילו קרא את מחשבותיי.
"למעשה. יש תחנה אחת שאנחנו צריכים לעבור בה, תמשיכו בלעדינו" אמרתי.
*
רכבנו במשך רבע שעה עד שהגענו לבית הקברות.
שנינו ירדנו מהסוסים וקשרנו אותם לעץ.
הלכנו בשתיקה לקבר המואר, המוקף בזכוכית.
בהיתי בעצב בשמה של אמא הכתוב על האבן.
רוברט נאנח "לא הפסקתי לבקר כאן מאז שברחתי"
"באמת?" שאלתי בהפתעה.
הוא הינהן והביט בקבר וחייך בעצב.
הבטתי בו כשדיבר
"כל שבוע מאז שברחתי. לא הפסקתי לבקר אותה.
הרגשתי אשם שאני יודע שאבא עשה לה את זה ולא יכול לספר לה, שלא גיליתי את זה קודם.
למרות שאולי זה היה טוב לה לא לדעת, זה היה שובר אותה.."
"כל מה רצינו זה שהיא לא תדע מזה שאבא מרביץ לנו ובסוף גילית משהו נורא יותר" לחשתי
"היה עדיף גם לנו לא לגלות. כי עכשיו איבדנו גם את אבא" אמר רוברט.
מילותיו היו כל כך נכונות.
אמא מתה והיא לא תדע את זה, ואנחנו נותרנו עם הידיעה על המעשה ושנאה לאבא שלנו.
הבטתי שוב ברוברט מזווית עיני.
הוא התמודד עם זה לבד. לגמרי לבד.
הוא נפצע בידי אביו וגורש מהארמון ביום שבו אמא מתה.
ואני? הייתי בארמון, התאמנתי, התכוננתי להמלכה שלי למלך, התאהבתי. חייתי בנוחות.
האשמה שוב הכבידה עליי.
שמעתי את רוברט מושך באף וכשהבטתי בו ראיתי דמעה על לחיו המצולקת.
חיבקתי את כתפו של רוברט "בוא נלך"
הוא הינהן.
כשהלכנו משם העפתי עוד מעט אחרון אל הקבר, אל אמא.
רכבנו לארמון בשתיקה.
כשנכנסנו לבסוף דרך השערים ראיתי את מבטו הלא בטוח של רוברט.
"אל תדאג, אבא חוזר רק מחר."
"אני לא דואג" אמר "זה פשוט מוזר להיות פה אחרי כל כך הרבה זמן"
הנחנו את הסוסים בארווה.
הורדתי את הקופצ'ון ונתתי אותו לרוברט שלבש רק חולצה קצרה.
"עדיף שתשים את זה בנתיים ותסתיר את הפנים שלך, ליתר בטחון"
הוא הינהן ושם את הקופצ'ון והכובע.
ואז הלכנו לחדרי.
ראיתי את מבטיהם של השומרים אבל התעלמתי.
נכנסנו לחדרי ונעלתי את הדלת.
רוברט הוריד את הכובע וסקר את החדר ואז חייך "זה נשאר בדיוק אותו דבר"
הנהנתי וחייכתי גם "אתה רעב?"
הוא הניד בראשו "רק צריך מקלחת"
"אז תתקלח, אני אלך להביא לנו משהו לאכול" אמרתי.
הוא הינהן ונכנס להתקלח ואני יצאתי לראות מה נשאר מארוחת הערב.
מאז איזבל כבר בקושי ביקשתי דברים מהמשרתות.
איזבל, אלוהים יש לי כל כך הרבה לספר לה.
קיוויתי שהיא לא תגיע לחדרי כשרק רוברט נמצא שם...