האהבה שלי

פרש שמונה עשרה ~ ישיבת היועצים ~

איזבל כבר הייתה בחדר כשנכנסתי אליו.
היא העיפה בי מבט מהיר ואז חזרה לטאטא.
ידעתי שהיא עדיין פגועה מאתמול ומשהו עומד ביננו הייתי צריך לשים חליפה וללכת לפגישת ביטחון עם היועצים. אבל היה לי חשוב לפתור את זה.
לכן ניגשתי מהר להתלבש כיפתרתי את כפתור החליפה, שמתי את המדליות הבודדות שהיו לי על דש החליפה ואת הכוכב הכסוף הקטן שלי שנושא את סמל המלוכה.
סידרתי את השיער ואחרי שהייתי מרוצה מהופעתי יצאתי ללובי בחדרי.
התקרבתי לאיזבל שניקתה אבק מהמדפים וכחכחתי בגרוני.
היא הסתובבה לעברי והביטה בי במבט מהוסס "אני.."
"איזבל תקשיבי.."
התחלנו לדבר ביחד.
היא השתתקה וחייכה בביישנות "קודם אתה"
"אני מתנצל אם פגעתי בך" אמרתי ישר ולעניין "זאת לא הייתה כוונתי"
היא הנידה בראשה "זה בסדר. אחרי שהלכת הבנתי שאתה לא אשם בצרות שלי ושהוצאתי עלייך עצבים, אני מתנצלת גם"
"אז אנחנו בסדר?" שאלתי במבוכה.
היא הינהנה וצחקה.
הסבתי את מבטי, היא הייתה נאה כל כך.
כחכחתי בגרוני החזרתי אליה מבט "אני צריך ללכת לישיבה. לאחר מכן אצטרך לדבר איתך על משהו. תוכלי להיות כאן לפני ארוחת הצהריים?"
היא הנידה בראשה "אני צריכה ללכת לעזור לחברה שלי במשהו, זה יכול לחכות לאחרי ארוחת הערב?"
הנהנתי. למרות שזה לא שעת העבודה שלה כבר בלילה, הערכתי את זה שרצתה לעזור לי.
וציינתי לעצמי שיש לה כאן חברה, מישהי קרובה במקום שעשה לה רק רע.
"אני אלך עכשיו" אמרתי והיא הינהנה.
בדיוק כשעמדתי לצאת מהדלת נזכרתי במשהו "איזבל" קראתי בשמה והסתובבתי אליה.
"כן?" שאלה.
"אכלת?"
היא נראתה מבוישת ומופתעת כשהנידה בראשה.
"יש אוכל במטבח כאן. תאכלי בבקשה"
היא הינהנה ושוב באתי לצאת כשקולה עצר אותי.
"אדוארד?"
הסתובבתי אליה, מצא חן בעיניי איך שהיא אמרה את שמי. היא חייכה "בהצלחה בישיבה"
הנהנתי לעברה. אם היא רק הייתה יודעת כמה אני צריך את ההצלחה הזאת.
בניגוד לרצוני כשפסעתי לחדר הישיבות היא לא יצאה לי מראש. וחיכיתי כבר לערב, לפגוש שוב מישהי שתעלה חיוך על פניי.
כשהגעתי לחדר הישיבות הוא כבר היה מלא בכל היועצים אבל אבא עדיין לא נכח בחדר.
התיישבתי בכיסא ליד ראש השולחן ופניתי למפקד הפלוגה של הארמון "מה נשמע? יש חדש בדבר המתפרעים?"
הוא הניד בראשו ונראה מתוסכל "הכוחות שלנו מפוזרים בכל הבירה. בינתיים אין שום ניסיונות לפורענות."
"ובערים האחרות?"
"יש רציחות בודדות"
"תודה לך" אמרתי והרהרתי בעניין בכובד ראש.
אבא נכנס וכל היועצים השתתקו.
הבטתי בו בתשומת לב שהתיישב בראש השולחן לידי.
"הכל בסדר בן?" שאל אותי כשראה שאני מביט בו.
הנהנתי והסטתי מבט. זה לא הזמן לבדוק אם הוא שכב עם מישהי.
"טוב. שלום לכולכם, אני מניח שאתם יודעים למה התכנסנו כאן בדחיפות, מצב הביטחון במדינתנו לא טוב.
אחרי הפצצה של הארמון, חדירת מתנקשים, ואיום על המלוכה."
כמה מהיועצים מלמלו ואבא דפק על השולחן פעם אחת וכולם השתתקו.
"לכן, יש לנקוט כמה אמצעים. ראשית לדאוג לבטחון הארמון, לבנות עוד חדרי בטחון, לבדוק על עברו של כל עובד ועובד כאן, אם יש אפילו רמז קל למשהו חשוד הוא יסולק מהארמון"
שתקתי למרות שהיה לי משהו לומר בנושא זה, אבא לא אוהב שמתפרצים לו לדברים.
"דבר שני, אני רוצה תגבור שמירה ברחבי הבירה באזורים מרכזיים, היו לנו כמה מודיעיניים על ניסיונות רצח, בנוסף לגבי הרציחות בערים הקטנות, עוד לא גילינו את הגורם ולמה זה קורה לכן אני ממנה אותך, מרכוס, להיות אחראי על כך" אמר אבא לאחד הקצינים.
"כן אדוני"
"דבר אחרון" אמר אבא ומשהו בנימת קולו גרם לי להביט בו. פניו היו אפלות. "האדם שעומד מאחורי האירועים האחרונים הוא רוברט דה קוסקינן, בני. אני חושב שאתם צריכים לדעת מול מי אתם נלחמים"
כשסיים את דבריו הוא יצא מהחדר והשאיר את היועצים המומים וצועקים.
יצאתי שנייה אחריו "מה עשית?!" צעקתי.
לא יכולתי לשלוט בעצמי ונעמדתי מולו בכעס.
"סליחה?" הוא שאל והביט בי במבט מצמית.
"למה אמרת להם מי הוא?! מה זה יתן!" ידעתי שהשומרים במסדרון ואף יועצים בודדים שומעים את דברי, אך באותו רגע הייתי כל כך מתוסכל שלא היה לי אכפת.
"תזכור מול מי אתה מדבר, אדוארד" הוא ירק את שמי.
"בקרוב לא אוכל יותר לדבר איתך אם תמשיך לעשות החלטות פזיזות כאלה. נתת להם עכשיו כלי נגדך! ואם במקרה יש ביניהם כאלה שלא חושבים עליך טובות?! וילכו ישר לרוברט?!"
"תשמור על הפה שלך" אמר אבא וצימצם את המרחק ביני לבינו עד שפניו היו סנטימטרים ספורים מפניו ויכולתי להריח את הבל פיו כשדיבר "אתה עוד לא מלך. כשתהיה מלך תוכל להחליט מה לעשות.וכרגע אני המלך ואתה לא תערער על שום דבר שאני עושה"
"אבל.."
"אף מילה, זה שאתה מתבייש במעשיו של תאומך לא אומר שהיועצים לא צריכים לדעת מי גרם לכך." הוא סינן. עיניו היו בוערות כשהביט בי. "הערב תאכל בחדר שלך. מחר אני אחליט מה לעשות בעניין התנהגותך."
ואז הוא הלך.
בעטתי בקיר בתסכול.
ידעתי שלפחות חצי מהכעס שלי כלפיו הוא בגלל מה ששמעתי מאיזבל אמש, אבל הוא לא ידע זאת, ואני התכוונתי לנצל את זה ולגלות אחת ולתמיד מה אבא שלי מסתיר ממני.