האהבה שלי

פרק ארבעים ושלוש ~ האמת ~

•אדוארד•
עמדתי מול איזבל, עיניה החומות נעוצות בעיניי. שניה לפני היא שאלה אם היא יכולה לחבק אותי אבל זה מרגיש לי כאילו כבר נצח אנחנו עומדים ולא נתתי לה תשובה.
כן, אני רוצה שתחבקי אותי. כואב לי כל הגוף, אני צריך את הקרבה שלך כל כך.
שנייה לפני שהמלך נכנס היא כמעט הצליחה להוציא ממני את הסיבה למה התנהגתי כך. כמעט נישקתי אותה.
ועכשיו היא רוצה לחבק אותי.
לעזאזל כן, אני רוצה.
משכתי אותה אליי וחיבקתי אותה בחוזקה.
זרעותיה נכרכו סביבי כמעט מיד.
ידיה ליטפו בעדינות את גבי.
"אני מצטער" לחשתי "על הכל"
"אני יודעת" לחשה.
היא חיבקה אותי בחוזקה והרגשתי לשנייה מוגן.
ידייה היו עדינות על גופי הפגוע מהמכות של אבי.
רציתי להסביר לה הכל אבל פחדתי כל כך.
פחדתי שהיא תפגע.
היא התנתקה ממני לבסוף באנחה.
"תן לי לבדוק אותך"
הנדתי בראשי, אין סיכוי שהיא רואה את הגוף המצולק שלי "זה רק מכות יבשות, אני בסדר. איזבל אני רוצה להסביר לך למה דיברתי אלייך ככה"
היא הביטה בי בשתיקה.
"רק בואי נצא מכאן, זה לא בדיוק המקום המתאים לשיחה" מילמלתי והיא צחקה קצת.
התיישבנו בקצה המיטה הגדולה שלי ובלעתי את רוקי בחשש.
"אני רוצה להסביר לך הכל כמו שצריך אבל.. אני מפחד. יש כאן אנשים שרוצים לפגוע בי, ולאחרונה הם התחילו לאיים גם עלייך"
"עליי?" היא שאלה בהפתעה.
הנהנתי.
"למה? מי רוצה לפגוע בך"
"זה ארוך ואני רוצה להסביר לך הכל כמו שצריך כשיהיה לי יותר זמן. אבל בקצרה, את זוכרת את אחי התאום, שברח מכאן לפני שנה, ממש אחרי מותה של אמי?"
היא הנהנה "רוברט"
"כן. אז הוא.. הוא רוצה שאני אפנה לו את המלוכה, הוא גם זה שערך את ההתקפה האחרונה על הארמון. הוא כועס, סכסוך משפחתי, סירבתי לפנות לו את המלוכה אבל אז קיבלתי אתמול פתק שבו הוא מורה לי לבוא לפגוש אותו ואם לא את תפגעי, הייתי חייב לפגוע בך מספיק כדי שתתרחקי ממני ולא תפגעי, ולא יכולתי לספר לך כי הוא איים עליי לא לספר, ואני עד עכשיו מפחד שהם צופים בנו, ויפגעו בך, אבל אני אגן עלייך איזבל. אני אמצא אותם"
"אני לא מבינה" היא מלמלה "למה הם רוצים דווקא אותי?"
"כי את חשובה לי. והם רוצים לפגוע במי שחשוב לי" ובמי שאני אוהב, חשבתי בלב.
ראיתי את פניה בזמן שעקלה את הכל.
אחזתי בסנטרה בעדינות וגרמתי לה להביט בי "כל מה שאמרתי אתמול היה כדי להגן עלייך, לא התכוונתי למילה ממה שאמרתי. אני מצטער כל כך שנפגעת. ניסיתי שלא תפגעי ובסוף יצאתי הפוגע"
"אדוארד, כל מה שעשית, כל מה שאמרת.. היה בשביל להגן עליי. אני לא יכולה להפגע מזה עכשיו כשאני מבינה למה אמרת את זה"
"את סולחת לי?"
"טוב.. עוד לא אמרתי את זה לגמרי.. אבל אם תתן לי נשיקה אני יכולה לשקול לסלוח לך הוד מעלתך"
"איזבל, את סוחטת אותי?" שאלתי בחיוך לא מאמין.
"אולי" היא איתגרה אותי במבטה.
רכנתי ונישקתי אותה בחיוך. פניה הביטו בי מחייכות "שוב"
העמדתי פנים שאני רציני ואמרתי בקול מתוח
"לפני זה אני צריך שתבטיחי לי משהו"
קמט של דאגה הופיע בפניה היפות "מה?"
"אל תקראי לי הוד מעלתך שוב"
היא חייכה חיוך שובב "ידעתי שזה יעבוד, זה באמת מעצבן אותך"
"עשית את זה כדי לעצבן אותי?" שאלתי בטון לא מאמין.
"גם" היא חייכה חיוך מרוצה וקמה.
"איזבל, תחזרי הנה מיד" קראתי אחריה כשיצאה מהחדר.
היא צחקקה ורצה כדי להתחמק מאחיזתי "הוד מעלתך"
רטנתי "תפסיקי לקרוא לי ככה"
"לא רוצה" היא צחקה והסתתרה מאחורי הספה.
הצלחתי לבסוף לתפוס אותה ואחזתי במותניה בקלילות "תפסתי אותך!"
היא צחקה והביטה בי, עיניה נוצצות "תפיסה מרשימה אדוארד"
שערה התפזר בגלל שרצה והיא נראתה כמו אז בתמונה עם אחיה, משוחררת ושמחה.
קרבתי אותה אליי "את ממש הולכת להישאר בטווח ראיה שלי בימים הקרובים, עד שאמצא את מי שמאיים עלייך בארמון"
"ואחר כך?"
"גם אז את מוזמנת להישאר בטווח ראיה שלי"
היא שילבה את זרועותיה מאחורי גבי והצמידה את מצחה למצחי.
"סגרנו"
חיוך היה על פניי ששפתינו נפגשו.
הרגשתי גם בחיוך שלה כשנשקה אותי בחזרה, ונשארנו כך עוד הרבה זמן.

ההמשך יבוא..
❤️🦋✨