האהבה שלי

פרק תשיעי ~ הוא הנסיך אני המשרתת ~

~איזבל~
סיימתי לערום בערימה את הכיסאות והידיים שלי שרפו מרוב כאב.
השנה הייתה כבר חצות והעיניים התחילו להיעצם לי.
חשבתי על רייצ'ל ורציתי לסיים את העבודה כמה שיותר מהר וללכת אליה.
הזזתי קווצת שיער שנפלה לי על הפנים והזדקפתי.
לקחתי מטאטא והצטרפתי לצוות שטיטא.
האבק והאבנים הקשו עליי לנשום.
לפתע נכנס משרת צעיר לאולם בריצה וצעק: "היה ארוע התנקשות במלך ובנסיך!"
קריאות תדהמה ובהלה נשמעו מכל עבר והמטאטא נשמט מידי.
נשארתי מאובנת במרומי בזמן שכולם התקרבו למשרת הצעיר כדי לשמוע עוד פרטים.
"אחד הפורעים תקף את הנסיך ופצע אותו.
הנסיך עכשיו באגף בית החולים"
עמדתי נטועה על מקומי והמילים חילחלו אליי.
בלי לחשוב מה אני עושה עזבתי את האולם ורצתי לאגף בית החולים.
השעה הייתה 11 בלילה וחוץ מהשומרים לא היה נפש חיה במסדרונות.
הגעתי חסרת נשימה לאגף בית החולים ונעצרתי מול הדלת.
מה אני עושה? חשבתי, בטח המלך שם, וגם למה שאני ארוץ לבדוק מה עם הנסיך..
היססתי ואז פתחתי את הדלת.
נכנסתי לחדר הגדול מלא במיטות וריח של תרופות.
היה שקט בחדר הגדול ופסעתי בהיסוס לעבר מיטה שהיה בה מישהו.
לא ידעתי למה רצתי לכאן, ולמה אני מחפשת את הנסיך.
התקרבתי למיטה והנסיך שכב בה עיניו עצומות.
הוא היה מחובר למכשיר שמדד את הדופק שלו ואינפוזיה. ושמעתי את הצפצוף החלוש והקצוב שסופר את פעימות ליבו.
הוא לא היה נראה פצוע.
שערו היה פרוע והוא היה לבוש פיג'מה כסופה.
מה שהעיד שכנראה הלך לישון כשזה קרה.
ואז הבחנתי בזה.
צווארו היה מכוסה סימנים אדומים וכחולים.
דמעות עיקצצו בעיניי כשהבנתי שניסו לחנוק אותו.
התיישבתי בכיסא שהיה ליד המיטה ובהיתי בפניו.
לא ידעתי למה אני חשה צער למראה צווארו, לא ידעתי למה אכפת לי ממנו, לפני כמה ימים שנאתי ופחדתי ממנו.
למה מאז שהוא עזר לי מהמלך התחלתי לחוש קרבה ואכפתיות אליו?
שמעתי צעדים ומחיתי מהר את הדמעה שהייתה לי על הלחי.
זיהיתי את האישה שטיפלה בכוויות כשהתקרבה אלינו.
קמתי מהכיסא במהירות ויישרתי את הסינר
"הכל בסדר? נפגעת?" היא מיהרה אליי
הנדתי בראשי "אני המשרתת האישית שלו. באתי לבדוק אם הוא בסדר "
"אה" היא אמרה בהבנה והבעה עצובה התפשטה על פניה
"הוא במצב יציב אבל לא טוב. הוא חלש מאוד"
"מה..מה קרה בדיוק?" שאלתי בדאגה
היא הנידה בראשה בתסכול "אני לא יודעת. ממה שהבנתי ניסו לירות בו"
השתנקתי "מה?"
"מישהו שהתחזה לשומר" היא אמרה והזריקה משהו לתוך השקית אינפוזיה.
"ו... הוא נפגע קשה?"
היא הנידה בראשה והפעם חייכה "אדוארד מאוד מיומן. הוא הצליח לפצוע את המתנקש ולהגן על עצמו"
הבטתי בה בתדהמה כשקלטתי שאמרה את שמו של הנסיך.
"אה" היא צחקה בתגובה למבטי "אני כמו דודה של הנסיך. אז אני מרשה לעצמי לקרוא לו בשמו הפרטי"
"אה" אמרתי שוב והחזרתי את מבטי לנסיך.
"נראה שאת ממש דואגת לו" היא אמרה בהבנה וניגשה אליי "אל תדאגי. הוא יהיה בסדר. הוא פשוט צריך לנוח ןלתת לפצעים שלו להחלים, הוא התיש את הגוף שלו יותר מידי"
"עד מתי הוא יהיה מאושפז כאן?" שאלתי
"עד שהוא יתעורר ונראה איך הוא מרגיש."
"הבנתי, תודה לך"
היא הינהנה והביטה אחרי בדאגה כשהתרחקתי.
"חמודה!" היא קראה אחריי.
"גם לך לא יזיק איזה שינה טובה"
חייכתי. ואז הלכתי משם.
לא רציתי לתאר לעצמי איך אני נראת והזזתי קווצת שיער שנפלה על פניי.
בדרך ניסיתי לעשות סדר במחשבות שלי ולהבין ממתי נהיה לי אכפת מהנסיך, ומתי התקרבנו כל כך?
כן עכשיו לא היה לי כל ספק.
כאב לי לראות אותו פצוע, דאגתי לו.
שנאתי את הלב הבוגדני שלי שגרם לי להרגיש ככה.
הוא נסיך. אני משרתת.
אני לא בדרגה שלו.
ואני גם לא אהיה. אני משרתת.
בחילה אחזה בי פתאום וכאב בטן פתאומי פילח אותי.
רצתי לחצר והקאתי בין השיחים.
כשסיים גופי להוציא את כל הרע ממני מחיתי את פי בשרוולי, וזדקפתי.
"אני איזבל, ואני משרתת" מילמלתי "זה מה שאני, לתמיד"
___
למחרת קמתי עם כאב ראש נוראי.
הבטתי במיטה של רייצ'ל. היא הייתה ריקה.
קמתי מהמיטה במהירות כשהבנתי שאני מאחרת לעבודה.
הראש שלי הסתחרר ונשענתי על הקיר.
דמעות עלו בעיניי. רציתי כל כך שהכל ייגמר.
הרגשתי כל כך חסרת תועלת. חסרת משמעות.
מטושטשת הלכתי להתקלח.
בכיתי תוך כדי רעש המים מחפה על בכיי.
לא ידעתי אפילו על מה אני בוכה.
פשוט בכיתי עד שהרגשתי שלא נשאר דבר בתוכי.
אספתי את השיער לצמה חגרתי סינר נעלתי נעליים והלכתי לחדרו של הנסיך.
כשנכנסתי ישר שמתי לב לסידורי האבטחה החדשים.
בפתחו של חדר הנסיך עמדו ארבע שומרים.
בדרך כלל לכל היותר היה שם שתיים.
בלעתי רוק בחשש ונכנסתי.
הנסיך לא היה בחדר והתחלתי לסדר את הבלאגן שראיתי.
החדר היה נראה כמו זירת קרב.
הכורסא הייתה שכובה על צידה ברצפה, נדן של חרב היה זרוק ליד הקיר והרצפה.. הייתה מלאה בטיפות דם.
נשמתי נשימה רועדת והתחלתי לנקות.
קירצפתי את הרצפה לפחות עשר דקות עד שכל הדם הקרוש ירד.
ידיי כבר היו תפוסות מאתמול ועכשיו הן בעיקר כאבו מאמץ.
עצרתי שנייה לנוח שעונה על הקיר, ראשי פועם בכאב.
ניסיתי להתמקד בנשימות שלי ולהרגע.
בחיים לא הרגשתי ככה, כל כך חלשה.
לפתע הדלת של החדר נפתחה והנסיך נכנס לחדר.
הזדקפתי מהר לעמידה והשתחוותי.
כשהרמתי את הראש ראיתי שחור וכשלתי אל הקיר.
"איזבל?" הנסיך מיהר אליי.
הדאגה בה אמר את שמי חיממה את ליבי וחייכתי אליו בעייפות.
"אני בסדר, סתם סחרחורת" אמרתי והתרחקתי מהקיר לקראתו.
החדר הסתחרר מולי ורגליי רעדו.
כמעט נפלתי על הרצפה אבל הנסיך מיהר קדימה ונפלתי לזרועותיו.
עצמתי את עיניי בחרדה. כמה משפיל.
ניסיתי לנשום ולהתאפס על עצמי והתרחקתי ממנו קצת.
התחלתי לעמוד אבל הוא תפס בזרועי.
"את לא בסדר." אמר והביט בעיני.
השתחררתי מאחיזתו "זאת סתם עייפות"
ונעמדתי שוב.
עצמתי עיניים שוב כשהתחילה סחרחורת ואז פקחתי אותן והתקדמתי להרים את הכורסה.
התכופפתי ואחזתי במשענת ואז הרמתי אותה בחדות ושוב ראיתי שחור.
כשלתי לאחור ולפתע הרגשתי זרועות חזקות אוחזות בגבי. מונעות ממני ליפול.
נשענתי על הנסיך נגד רצוני כי רגליי רעדו.
"אני לוקח אותך למרפאה שיבדקו אותך" הנסיך אמר בתקיפות ואז אחז ברגליי והרים אותי לפני שהספקתי למחות.
לפתתי את שרוולי חליפתו בחרדה. לא סבלתי גובה.
והנסיך היה גבוהה לרוע המזל.
הוא כיחכח בגרונו והתחיל ללכת.
"אני בסדר, באמת" אמרתי חלושות.
הוא שתק והמשיך ללכת.
הפניתי את מבטו אליו ופתחתי את פי להגיד לו שאני בסדר כששמתי לב שמבטו מושפל והוא בוהה בידיי שמונחות על זרועו.
הרפתי ממנו במהירות.
מבטו עבר קדימה והוא הלך טיפה יותר מהר.
"אתה יכול להוריד אותי, אני יכולה ללכת" אמרתי והנחתי את ידיי בחקי.
ניסיתי להתעלם מכך שגופי בזרועותיו של הנסיך ושראשי נוגע קלות בחזהו.
"אל תקשקשי. כמעט התעלפת עכשיו"
בלעתי רוק.
מגע זרועותיו החזקות שמחזיקות אותי היה נעים ומרגיע במידה מפתיעה.
זה הזכיר לי את הפעם שניקולאס הרים אותי כשנפלתי.
אחזתי בליבי שהתחיל לכאוב והתנשפות עדינה בקעה מפי.
לא הצלחתי לשלוט על עיניי שהתחילו לדמוע.
הנסיך עצר והשפיל את מבטו "מה קרה? כואב לך?"
הנדתי בראשי ומחיתי את דמעותיי.
אולי רק היה נדמה לי אבל חשתי שזרועותיו מתהדקות סביבי טיפה. כמו חיבוק.
הוא המשיך ללכת לראשי התחיל להלום בכאב שוב.
עצמתי את עיניי בעייפות וראשי נשמט על חזהו.
כבר לא היה אכפת לי שהוא נסיך. רציתי רק שהכל יגמר.