האהבה שלי

פרק שבעים ~ לכודים ~

•אדוארד•
הבטתי בחרדה בכתם האדום על זרועה של איזבל.
היא נאנחה בכאב כשניסתה להרים את השרוול.
"תני לי" ביקשתי והשענתי אותה על הקיר.
בעדינות קרעתי את שרוול השמלה שלה והזזתי אותו הצידה.
הזרוע שלה הייתה מכוסה בדם ופנייה התכווצו בכאב.
ניגשתי לתיק העזרה ראשונה והבאתי גם בקבוק מים.
"אני צריך לשטוף את הדם כדי לראות את חומרת הפצע" אמרתי לה וליטפתי את ידה הבריאה "זה יכאב"
היא הנהנה ונשכה את שפתיה "תעשה מה שצריך"
קולות הפיצוצים המשיכו להשמע מבחוץ כשפתחתי את פקק המים.
בעדינות שפכתי את הבקבוק על הפצע בזרועה של איזבל.
היא נשכה את שפתיה ולא הוציאה מילה.
"סליחה שאני מכאיב לך" אמרתי וליטפתי את כף ידה.
נתתי לה קצת זמן להרגע מהכאב ובחנתי את הפצע שהמשיך לדמם.
"טוב. צריך לחטא את זה ולעצור את הדם" אמרתי.
ואז הבחנתי בגוש שחור שנמצא בתוך הפצע.
בחילה עלתה בגרוני.
לא הייתי מסוגל להכאיב לה אבל אם רציתי שהיא תחיה הייתי צריך להוציא את זה.
חיטטתי בתיק העזרה ראשונה הוצאתי תחבושות, משככי כאבים, אבל שום דבר שיכול היה לעזור לי להוציא לה את הכדור ולתפור לה את הפצע לא היה שם.
"פאק!" קיללתי וחבטתי בתיק בתסכול.
"אדוארד" קולה היה חלש. "אל תתעצבן"
"אין לי איך לטפל בך" אמרתי בתסכול והעברתי יד בשערי.
היא הגנה עליי.
רק עכשיו הבנתי את הדחיפה שלה לחדר.
היא קלטה מישהו שעומד לירות והיא דחפה אותי כדי שאני לא אפגע.
איזבל ניסתה להתרומם ופלטה עוד קריאת כאב.
"אני חייב לפחות לחטא את זה שלא יזדהם" לחשתי. הוצאתי צמר גפן ושמתי עליו חומר חיטוי.
ביד רועדת קירבתי את הצמר גפן לפצע בזרועה וניקיתי את הדם.
היא פלטה יבבת כאב והרחיקה את זרעה.
"סליחה איזי" הייתי שבור.
"זה בסדר תמשיך" היא התנשפה בכאב.
במהירות כדי לגמור עם זה כמה שיותר מהר ולהקל עליה חיטאתי את המקום וניסיתי להתעלם מקריאות הכאב שלה שהכאיבו לי כמו סכינים על העור.
"אני מצטער" לחשתי כשמרחתי לה משחה לריפוי.
"זה בסדר" קולה היה חלש כל כך.
הוצאתי כדור לשיכוך כאבים ונתתי לה לבלוע אותו.
אחר כך חבשתי לה בעדינות את הפצע שעדיין המשיך לדמם.
מזה הכי דאגתי, כי אם היא תאבד דם לא יהיה לי מה לעשות.
צרור יריות נשמע מעלינו ואיזבל התכווצה לידי.
קמתי, לקחתי את השמיכה מהמיטה ועטפתי אותה בעדינות.
"כואב לי אדוארד" היא לחשה.
"אני מצטער" לחשתי "הלוואי והייתי יכול לקחת את זה ממך"
ראשה היה מונח על כתפי ושתי ידיה לפתו את ידי.
"למה עשית את זה איזי?" שאלתי בשקט.
"לא רציתי שתפגע. אני לא יכולה לאבד אותך" לחשה.
"גם אני לא יכול לאבד אותך" אמרתי והידקתי אותה אליי.
"תחזיקי מעמד טוב?" שאלתי אותה.
היא הימהמה כן חלוש.
הייתי חסר אונים.
אם אני פותח את הדלת כדי להביא אותה למרפאה אני מסתכן בזה שיש שם מישהו שאורב לי, ואני בלי נשק.
ואם אני נשאר פה בלי יכולת לטפל בה כמו שצריך... הדחקתי את המחשבה מראשי.
"איזבל את איתי?" שאלתי.
"היי" התרחקתי ונערתי אותה "היי אל תרדמי!"
היא פקחה עיניים בישנוניות.
"אל תעלמי לי טוב?" ביקשתי בדאגה.
"אז תדבר" ביקשה והביטה בי.
"את רוצה שאני אספר לך משהו חמוד?" שאלתי והיא חייכה והינהנה.
"כשהיינו בני עשר אני רוברט אהבנו לעשות מתיחות ביחד לאנשים.
בעיקר למרתה.
כל כך אהבנו את המרפאה שפשוט עשינו את עצמנו חולים הרבה פעמים.
ומרתה תמיד טיפלה בנו וניסתה לרפא מחלה שלא הייתה.
היינו בטוחים שהיא קונה את השטויות שלנו ומאמינה לנו.
עד שפעם אחת שהייתי חולה באמת היא טיפלה בי ואמרה לי בחיוך שהיא שמחה שהפעם התרופות שלה לא מתבזבזות על חולה מזויף"
איזבל צחקה "היא עלתה עליכם כל הזמן"
הנהנתי בחיוך "היא ידעה שאנחנו צריכים מקום מפלט לפעמים והדרך שלנו הייתה לעשות את עצמנו חולים.
ותמיד היא דאגה שנרגיש טוב ובנוח ולא רצתה שנדע שהמתיחות שלנו גרועות. "
איזבל חייכה.
עיניי נדדו לזרעה, התחבושת שלה הייתה ספוגה בדם.
החלפתי לה בעדינות עוד תחבושת וניסיתי להדק אותה יותר.
"ספר לי עוד משהו" ביקשה כשסיימתי.
הבטתי בפניה היפות.
אני רוצה להתחתן איתך.
המילים עמדו לי על קצה הלשון.
"איזבל...יש כבר משהו שאני רוצה לעשות הרבה זמן.."
המילים נעצרו על שפתיי כשעיניה רפרפו וראשה נשמט קדימה.
תפסתי אותה לפני שנפלה וניערתי אותה "איזי!"
ידי נדדו לפרק כף ידה ולחצתי בחיפוש אחרי דופק.
הוא היה חלש כל כך.
"איזי בבקשה תחזיקי מעמד" עיניי שרפו וחיבקתי אותה אליי.
"אני כאן אדוארד" היא לחשה.
הנחתי את סנטרי על ראשה.
"את כאן?"
"אני כאן" קולה בקושי נשמע.
"בבקשה תחזיקי מעמד, עוד קצת" אמרתי וחיכיתי שהבומים בחוץ יפסיקו כבר .
"אני לא עוזבת אותך" היא לחשה.
קיוויתי שהחיילים יגיעו בקרוב, לא ידעתי עוד כמה זמן היא תוכל לשרוד כשהיא ממשיכה לאבד דם.
אבל לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלחכות.
קברתי את פניי בשערה והאזנתי לנשימות שלה.