האהבה שלי

פרק ארבעים ותשע ~ לשמור אותך קרוב ~

• אדוארד •
הצלקות על גופי היו נראות מגעילות מתמיד כשהתלבשתי בבוקר.
לא ידעתי שאני יכול לשנוא את הגוף שלי כל כך.
מסתבר שכן.
רציתי לצרוח על עצמי, רציתי לשרוף את הגוף שלי ולקבל חדש.
כל כך רציתי אותה, הרגשתי שהיא נמשכת אליי, הרגשתי שהיא רוצה אותי אתמול, ואז היא באה לפתוח לי את החולצה והכל נהרס.
פחדתי לראות את מבט הגועל על פניה כשהיא הייתה רואה את החזה המצולק שלי. אז הפסקתי את זה.
ועכשיו גם ככה הרסתי הכל עוד יותר.
כאילו זה לא הספיק, אבא אירגן מסיבת עיתונאים היום בבוקר ותכנן להכריז בשידור חיי לעם על בואם של משפחות האצולה היום בערב.
לא היה לי שום כוח לזה ובעצלות כפתרתי את החולצה ענבתי עניבה ושמתי את החליפה.
העיתונאים כבר היו אמורים להגיע אבל לא היה לי אכפת שאבא ינזוף בי על האיחור.
לקחתי שלוק מהמים שהיו על השיש ויצאתי לכיוון המבואה העליונה.
הרעש של תקתוק המצלמות וקולות הכתבים הדהד במסדרון כשנכנסתי לחדר העצום המלא ספות.
יועצים היו בכל פינה מלקקים לעיתונאים ומביאים להם חומר עסיסי לכתבות.
חיפשתי את אבא במבטי ואיתרתי אותו מצטלם עם כמה מפקדים בפינת החדר.
תארתי לעצמי שמחר תיהיה כותרת גדולה בעיתון על כך שהמלך ממשיך לקדם את העיניינים הצבאיים.
לקחתי לי כוס מיץ ממגש שמשרתת נשאה, נשענתי על הקיר והשתדלתי להיות בלתי נראה.
ראיתי את איזבל עוברת עם מגש בין אנשים והרמתי את ידי מסמן לה לבוא.
היא קלטה את ידי וניסתה להתעלם אך בסוף גילגלה עיניים והתקדמה לעברי.
הנחתי במהירות את הכוס על שולחן ומיהרתי לקחת כוס חדשה מהמגש שבידה.
היא נראתה זועמת כשהביטה בי וסיננה "אם זה ניסיון לדבר איתי זה לא יצליח"
שתקתי ולגמתי מהכוס.
"אתה בכלל מתכוון להראות שאכפת לך?"
הרמתי גבה "חשבתי שאת לא רוצה לדבר איתי"
היא נעצה בי עוד מבט זועם ולפתע הבחנתי בצלם מכוון מצלמה לעברנו.
"תסתכלי עליי ותצחקי"
"מה??"
"בבקשה איזבל, פשוט תסתכלי עליי ותראי כאילו את נהנת מחברתי"
"למה?"
"יש צלם, לא, אל תסובבי אליו את העיניים" אמרתי במהירות ואז היא החזירה את מבטה אלי, וצחקה.
זה היה צחוק קליל וקטן.
הבטתי בה וחייכתי רואה בזווית עיניי את הצלם מתרחק.
גופי נרפה "תודה איזי"
פלטתי את מילת החיבה הזאת אפילו בלי לחשוב.
הבטתי בפניה כשהבנתי מה אמרתי.
מבטה היה עצוב אבל היא רק אמרה "שמחתי לעזור".
העברתי את ידי בשערי. בחיי אני כל כך מטומטם.
איזבל לקחה את הכוס הריקה שהנחתי על השולחן ושמה אותה במגש.
"ערב טוב לכולם!" כולו של אבי רעם ברמקולים והמצלמות של השידור החיי נדלקו.
"אני רוצה להפתיע אתכם בידיעה חגיגית מתוך מחשבה על בטחון העם ורצון לאחדות החלטנו להזמין את משפחות האצולה לארמון הערב"
מילמולי התפעלות נשמעו מכל עבר אבל אני שמעתי רק דבר אחד.
התנשפות מפיה של איזבל והמגש התרסק על הרצפה.
הרעש באולם היה גדול ולכן אף אחד לא שם לב לזה.
פניתי לעברה מזועזע כשהבנתי מה קרה.
המשפחה שלה מגיעה. והיא לא ידעה על זה.
ואני לא סיפרתי לה כי הייתי עסוק בנאום ובלהכין לנו פגישה. וגם לא קלטתי שבואם של משפחות האצולה זה אומר גם בואם של משפחתה שלה, המשפחה שמכרה אותה לפה ופגעה בה.
מבטה פנה אליי, עיניה מוצפות דמעות, על פניה חוסר אונים. זעזוע.
"המסיבה תתרחש הערב, בשידור חיי, משפחות האצולה כבר בדרכם אל הארמון ועד אז, נשדר לכם ממסיבת העיתונאים. יום טוב לכולם"
המצלמות נכבו וראיתי שאבא מחפש אותי במבטו.
הוא סימן לי לבוא.
נקרעתי בין הרצון לחבק את איזבל ולהבריח אותה מכאן לבין החובה שלי ללכת לאבא.
העפתי שוב מבט הצידה, אל איזבל, אבל היא, כבר לא הייתה שם.
פסעתי לאבא בצעדים רחבים ומהירים "מה?"
"איפה אתה??" קולו היה רוטן "תפסיק להתחבא בפינה של החדר, יש כאן כמה שרוצים לראיין אותך"
חרקתי שיניים "יש לי בחילה. אני חושב שאלך לנוח, לא היית רוצה שאהיה חולה כשמשפחות יגיעו נכון?"
הוא הביט בי במבט כועס "מה לעזאזל עובר עלייך בזמן האחרון?"
הנדתי בראשי.
הוא פטר אותי במבטו וחיפשתי את איזבל במבטי.
היא לא הייתה באולם.
והיא לא הייתה בחצר.
לא ראיתי אותה בשום מקום קרוב.
חשבתי שאולי עלתה לצריח אבל המפתחות נמצאות אצלי.
נאנחתי ופניתי לחדרי מנסה לחשוב מה לעשות.
כשפחתי את הדלת שמעתי קול בכי.
סגרתי אותה במהירות ומיהרתי לחדר השינה.
איזבל ישבה בקצה החדר ראשה על ברכיה והיא בוכה.
ניגשתי אליה והתיישבתי לידה.
פחדתי לגעת בה וליצור יותר נזק ממה שעשיתי.
"אני מצטער" לחשתי.
היא הישירה אליי מבט, עיניה אדומות ונפוחות.
"אתה ידעת נכון?"
קולה היה חלול. ריק.
הנהנתי.
"ידעתי ולא סיפרתי לי, למה לא סיפרתי לי"
אגרופה הכה בחזי "למה?! כי ריחמת עליי? כי כבר לא היה לך אכפת כי אתה לא רוצה אותי?! למה לא סיפרתי לי"
היא בכתה וראשה נשמט על חזי.
לא יכולתי לשלוט בעצמי יותר, לראות אותה ככה ולא לעשות כלום אז כרחתי סביבה את זרועותי "לא. זה בגלל ששכחתי, הייתי מרוכז בעצמי ובזה שאני צריך לנאום ולהכין לך דייט ששכחתי שזה אומר שהמשפחה שלך מגיעה"
היא לה התנערה ממגעי וזה עודד אותי טיפה "אני מצטער איזבל. אני מצטער כל כך"
ראשה נח על חזי והיא לא ענתה.
שמעתי רק את הנשימות שלה כשניסתה להרגע.
"קראת לי איזי" קולה היה חנוק "תגיד מה שאתה רוצה אדוארד תפגע בי כמה שאתה רוצה אני יודעת שאתה לא מתכוון לזה"
בלעתי את רוקי.
היא סוף סוף הרימה את ראשה והביטה בעיניי "למה אמרת את המילים האלה אתמול?"
הרגשתי שעשיתי מספיק נזק אז אמרתי את האמת.
"אני רוצה אותך. אני רוצה לתת לך את כולי. אני פשוט מפחד שתראי מי אני באמת, ושלא תאהבי את זה"
הרוגז והפגיעה נעלם מפניה "למה שאני לא אוהב אותך?"
הנדתי בראשי.
"למרות שעיצבנת אותי אני עדיין סולחת לך" היא משכה באפה "ושלא תעז לחשוב שאני לא אוהב אותך"
"איך אני יכול לעזור לך?" שאלתי בלהט "שיכאב לך פחות שהם יגיעו?"
היא נשכה את שפתיה "פשוט תהיה לידי מידי פעם, ותהיה לידי עכשיו, זה כל מה שאני רוצה, אני צריכה אותך קרוב. "
הנהנתי ונשקתי למצחה.
היא שלחה את ידיה ולפתה את מותני בחיבוק, ראשה התחפר בשקע בין צווארי לכתפי והיא נשקה לי שם.
השתדלתי לא לתת לנשימות שלי להיות מהירות אבל היא צחקקה.
"עושה לך את זה?"
חיבקתי אותה "כן"
הרגשתי בחיוכה כשענתה "גם לי"
נשארנו ככה מחובקים והרגשתי שהיא נרגעת.
"אדוארד?" קולה היה רך.
"הממ?"
"בבקשה אל תרחיק אותי ממך יותר"
ראשה זז קצת והיא הביטה בי.
הנהנתי.
"תבטיח?"
הבטתי בעיניה, יפות כל כך ואמרתי "אני מבטיח"
לא ידעתי איך אני אעמוד בהבטחה הזאת אחרי מה שאני מרגיש כלפי עצמי אבל כשראשה נח על חזי וידה לפתו את חולצתי כאילו פוחדות שאעזוב הבנתי כמה היא זקוקה לי.
ונשבעתי שלא אגרום לה לבכות בגללי שוב.