האהבה שלי

פרק שישים ושמונה ~ המאבק עם המלך ~

~ אדוארד ~
התעוררתי בזרועותיה של איזבל, מכורבל כמו תינוק.
נשארתי עוד כמה דק' נהנה מהחום ומהתחושה הבטוחה בזרועותיה ואז קמתי בזהירות נזהר לא להעיר אותה וחמקתי ממגורי המשרתים.
"איך ישנת?" שאלתי את רוברט כשנכנסתי לחדר וראיתי אותו קורא עיתון.
"בוא נאמר שהתגעגעתי למיטות הנוחות של הארמון"  הוא אמר בחיוך.
שמחתי לראות שהוא מחייך וחייכתי גם.
הלכתי להתארגן, לקחתי חליפה רגילה מהארון וציחצחתי שיניים.
"אז כמה זמן אתם ביחד?" שאל רוברט כשאכלנו ארוחת בוקר בחדר.
"כבר כמה שבועות"
הוא הינהן "בחורה יפה. חבל שהיא נפלה על אחד כמוך"
כמעט נחנקתי מהאוכל. "לא התגעגעתי לזה שאתה מצחיק אותי תוך כדי שאני אוכל" אמרתי במרמור והשתעלתי.
רוברט חייך.
כן. כן התגעגעתי לזה.
"אז… אבא לא גילה שאתם ביחד?"
"הוא חושד" אמרתי "זה למה הוא פוצץ אותי מכות בפעם האחרונה"
רוברט נדרך.
"אבל זה לא היה כל כך כואב" מיהרתי לומר והכנסתי לחמניה לפה.
הוא הביט בי עדיין במבט מודאג.
"איך אתה חושב שהוא יגיב עכשיו?" שאלתי בשקט.
רוברט נאנח "טוב, הוא יתחרפן בטוח"
"לעזאזל" מילמלתי.
סיימנו לאכול בשקט ובאנו לצאת.
"רוברט חכה" אמרתי לפני שפתח את הדלת.
"לא משנה מה הוא יאמר. אל תאבד את העשתונות בסדר? אנחנו צריכים להיות ממוקדים, יהיה זמן לנקמה אחר כך"
רוברט הינהן קצרות.
הבטתי בצלקת שלו.
ואז פתחתי את הדלת ויצאנו.
מבטיהם ההמומים של השומרים ולחישות המשרתות ליוו אותנו עד למשרד של אבא.
הגענו לדלת השחורה הגדולה ונעצרנו.
"מוכן?"  שאלתי את רוברט והנחתי את ידי על הידית.
הוא הינהן "בוא נגמור עם זה כבר"
פתחתי את הדלת בלי לדפוק ונכנסנו לחדר.
הדלת נסגרה אחרינו בטריקה.
"מה אתה רוצה?" שאל המלך בלי להרים את מבטו.
"שלום אבא" קולו של רוברט היה קפוא.
אבא הרים את מבטו ופניו היו חוורות כמו הקיר.
"ר..רוברט" קולו היה צרוד "מה אתה חושב שאתה עושה כאן?!"
רוברט התקדם צעד אחד "בא לדרוש ממך להפסיק להרביץ לאח שלי"
ולפני שהספקתי לעצור אותו הוא עקף את השולחן והעיף לאבא אגרוף.
"הבטחת שלא תכה את אדוארד!" צעק בקול שבור.
שמעתי צליל פיצוח מחליא ומיהרתי למאחורי השולחן.
"רוברט תפסיק!" צעקתי וכרכתי סביבו את זרועותי.
רוברט השתולל ובעט באבא שהיה שרוע על הרצפה.
הידקתי את אחיזתי בו וגררתי אותו הצידה "בבקשה תפסיק!" התחננתי.
הוא התנשף והשתחרר מאחיזתי מביט באבא בשנאה.
המלך נשען על השולחן וקם לעמידה, מאפו נזל דם ועינו הייתה נפוחה.
"אתה הולך לכלא על מה שעשית עכשיו" אמר בזעם.
"לא הוא לא" נעמדתי לפני רוברט ומנעתי ממנו להסתער שוב. "אם הוא הולך לכלא לא יהיה מי שימלוך אחרייך"
"למה אתה מתכוון?" שאל אבא ושמעתי חשש בקולו.
"אני לא מתכוון לקחת את המלוכה אחרי ששמעתי מה עשית"
"כאילו שזה תלוי בך" ליגלג אבא וירק דם.
"בגדת באמא" סיננתי קולי נוטף גועל ובוז "ואז פצעת את אח שלי וגירשת אותו מהארמון. שיקרת לי, במשך שנה. כדי לחפות על המעשה הנוראי שעשית"
אבא רק חייך בארסיות ולא אמר דבר.
"אתה לא תתפטר מהמלוכה. כי אם תעשה זאת אני אהרוג את המשרתת"
התאבנתי.
"נמאס כבר מהאיומים שלך!" צעק רוברט ועקף אותי "אתה לא תעז לגעת בה וגם לא בנו. אחרת תפסיד יותר ממה שהפסדת"
"אתה מאיים עליי?" שאל המלך והתקדם לעברנו.
"לא" אמרתי ונעמדתי ליד רוברט "אנחנו מאיימים עלייך"
אבא נעצר.
"זה מה שיקרה עכשיו" אמרתי "אני מתפטר מהמלוכה, אתה מביא אותה לאחי, אתה מקדים את ההמלכה למלך ואחר כך עף מהארמון"
"אתה מגרש אותי?" קולו היה חסר רגש.
"בדיוק"
"או שמה?" שאל המלך וחייך בלעג, שיניו מלאות בדם.
"או שאנחנו נחשוף את מה שעשית. לכל העם" אמר רוברט "ויש על הפנים שלי הוכחה"
וזהו. זה הספיק.
אבא קפא.
"המלכות שלך עומדת להיגמר, אנחנו היורשים החוקיים שלך ואין לך איך לשנות את זה. אז לפחות תשמור על השם הטוב שלך" אמר רוברט בזלזול.
"ואם תעז לגעת באחי שוב" אמרתי והתקרבתי אליו "אני נשבע שאעשה לך צלקת כזאת ולא רק בפנים"
"יש לך יום אחד לתכנן נאום ולתת לרוברט את המלוכה" אמרתי "ואם תעז לעשות כל דבר אחר, הסיפור יוצא לעם"
ויצאנו משם.
הלכנו והתיישבנו מתחת לעץ בחצר.
"אני לא רוצה שתוותר על המלוכה" אמר רוברט.
הנדתי בראשי "מעולם לא רציתי את זה כל כך. אתה התכוננת לזה כל חייך.
זה מגיע לך אחי"
הוא הביט בי "אתה בטוח שאתה לא רוצה את זה?"
הינהתי "במאה אחוז. יש לי חלומות גדולים יותר"
"זאת היא הא?" שאל רוברט והביט בחיוך באיזבל שראתה אותנו ונופפה לנו לשלום.
הנהנתי והבטתי בה כשהתקרבה אלינו.
"אתה מתכוון להתחתן איתה?" שאל רוברט.
"אני רוצה את זה מאוד" אמרתי "אבל אני לא יכול. לפחות לא עד ההמלכה. רק אז אוכל לוודא שהיא תהיה בטוחה במאה אחוז"
"אל תדאג" אמר רוברט "היא תהיה בטוחה. ברגע שאבא יעביר לנו את המלוכה היא לא תצטרך לפחד עוד ושניכם תיהיו ביחד"
נאנחתי.
"מה שלום מרתה?" אמר רוברט לפתע.
הבטתי בו "מרתה? למה אתה שואל?"
"היא טיפלה בי אחרי שאבא פצע אותי" מלמל רוברט.
"היא ידעה את זה כל הזמן ולא אמרה לי?" קראתי
"ביקשתי ממנה שלא תגיד לך כדי שאבא לא יפגע בך" אמר רוברט וקם על רגליו "אני הולך אליה"
והוא פשוט רץ.
"לא השתנה בכלל" מילמלתי.
קמתי כשאיזבל נגשה אליי.
"קרה משהו למה הוא רץ?" שאלה והביטה אחרי רוברט.
"הוא הולך לפגוש את מרתה" אמרתי והעברתי מד בשערי "היא טיפלה בו ביום שאבא פצע אותו"
"ידעתי שהיא יודעת משהו!" אמרה איזבל והבטתי בה בשאלה.
"היא שאלה אותי עלייך, באחד הימים, אמרה שהיא דואגת ומספיק רוברט ואת סבלתם, אז הבנתי שהיא יודעת משהו.
אבל אתה כבר מצאת את רוברט"
"אני לא מאמין שהיא הסתירה את זה ממנו" אמרתי "אני מבין שהם רצו להגן עליי פשוט.. זה מתסכל"
"בוא נלך לצריח" אמרה איזבל "זה ממש מעצבן אותי שאני לא יכולה לחבק אותך"
חייכתי "לכי. אני מיד בא"
היא רצה והתרחקה ואני קטפתי לה כמה פרחים, בצבעים לבנים.
קיוויתי שבקרוב, אוכל לתת לה יותר מזה ושנוכל לחבק אחד את השנייה ולא להסתתר.