האהבה שלי

פרק רביעי ~ קחי את היד שלי ~

•אדוארד•
הייתי בטוח שזאת המשרתת האישית שלי.
זיהיתי את פניה שהביטו בי בדאגה היום.
הבטתי בה כשהיא ניקתה את הרצפה והתאמצה לא לבכות, ואז כשברחה למטבח.
ואז באבא כשביקש מכולם את סליחתו ויצא.
ידעתי שהוא יטפל בה.
וזאת הייתה ההזדמנות הראשונה שלי לתקן משהו ששגוי בעיניי ההתנהלות המדינה הזאת.
וגם, לעזאזל, לא יכולתי להרשות שהיא תיפגע.
קמתי ממקומי "אני מבקש את התנצלותכם, אבל אני חש ברע, תמשיכו לאכול בבקשה"
יצאתי מהאולם במהירות מקווה שלא איחרתי את המועד.
"אני מצטערת זה לא היה בכוונה" שמעתי התחננות חרישית כשיצאתי מהאולם.
המשרתת, איזבל, הייתה על הרצפה ואבא גהר מעליה.
"את מפוטרת!"
הו לא, הו לא לא.
"אדוני" מיהרתי לשם. מבט אחד באיזבל הבהיר לי כמה היא מבוהלת.
אבא הסתובב אליי כועס "מה אתה עושה כאן?"
"יש לי בחילה" שיקרתי מהר "אתה לא היית רוצה שאני אקיא מולם"
הוא הינהן בזעף ואז פנה אל איזבל שוב "קומי! ותעופי מהבית שלי!"
היא בכתה וניסתה לקום אבל הרגליים שלה התקפלו והיא נפלה שוב.
לא יכולתי לסבול את זה יותר
"אבא" אמרתי מהר יודע שהפניה אליו ככה מרגיעה אותו "היא המשרתת האישית שלי. והיא ממש טובה בעבודה שלה. אני אטפל בה, אני לא יכול להרשות שהיא תפוטר"
"היא הביכה אותנו מול כולם" אמר אבא באיטיות "וגם אתה מביך אותי בבקשה שלך עכשיו"
"אני אעניש אותה" מיהרתי להבטיח ונעצתי בה מבט אכזרי כדי להבטיח לאבא.
ראיתי את הרגע שנכנע ונאנח.
"אז היא באחריותך" אמר המלך והטון שלו חזר להיות רגיל.
הוא פנה וחזר לאולם. נאנחתי בהקלה.
ואז פניתי לאיזבל.
"בבקשה" היא מילמלה בפחד ונסוגה אחורה "זה לא היה בכוונה בבקשה.."
היא נראתה מפוחדת כל כך.
"אני לא אעשה לך כלום" לחשתי "עכשיו קומי"
היא הביטה בי שנייה בחוסר אמון ואז ניסתה לקום.
הושטתי לה את היד שלי.
היא הביטה בה שנייה ואז אחזה בה בהיסוס.
היד שלה הייתה עדינה ומחוספסת על ידי הגדולה והחזקה.
משכתי אותה והיא נעמדה וישר הרפתה מידי ונסוגה צעד אחורה.
"בואי אחרי, בשקט"
היא הביטה מחתה את הדמעות מעינה במהירות והינהנה.
הלכתי איתה מהר לכיוון אגף בית החולים.
נכנסתי לחדר הגדול השקט.
"תשבי באחד המיטות" אמרתי לאיזבל והלכתי לכיוון האחות שמיהרה לעברי.
"מרתה כאן?"
היא הינהנה "היא בתוך החדר אחיות הוד מעלתך"
הלכתי מהר לשם ומרתה באמת הייתה שם, שעונה על הקיר וקוראת עיתון, היא הרימה את עינה כשנכנסתי ונאנחה "מה עשית לעצמך הפעם אדוארד?"
חייכתי "הפעם זה לא אני"
היא התנתקה מהקיר ונתנה לי חיבוק מוחץ עצמות.
"אתה צריך לבוא לבקר אותי יותר"
צחקתי והיא הרפתה ממני "עכשיו מה קרה?"
פזלתי לעבר המשרתת שעמדה לידנו
"את יכולה ללכת"
אמרה מרתה כשקלטה את מבטי וכשהמשרתת הלכה היא הביטה בי ושילבה את ידיה. "מה עשית"
נאנחתי "זה לא מה שאת חושבת. בכל מקרה יש כאן משרתת שנכוותה בכמה מקומות בגוף שלה, אני צריך שתטפלי בה עכשיו ותתני לה תרופות שהיא תוכל לטפל בעצמה ולא תתאשפז כאן.
והכל יהיה בסוד מאבא"
היא נאנחה "קודם נראה מה מצבה ואז נבטיח לך דברים"
"תודה מרתה"
היא הינהנה והלכה לחפש ציוד רפואי.
יצאתי מהחדרון והלכתי לכיוונה של המשרתת.
ידעתי שאני יכול לסמוך על מרתה בעיניים עצומות.
היא הייתה האומנת שלי והמשרתת האישית של אמי לפני שנולדתי. אחרי שאמא נפטרה היא עזבה את תפקיד המשרתת כי היה לה קשה מידי בלי אמא לפני דעתי ועברה להיות הרופאה הראשית באגף חולים.
היא הייתה היחידה בארמון חוץ מאבא שקראה לי בשמי.
היא הייתה האדם היחיד עליי אדמות שסמכתי עליו באמת, ואהבתי אותה כל כך. היא הייתה בערך בגיל של אמא, אפילו יותר מבוגרת והרגישה לי כמו דודה הרבה פעמים.
התקרבתי לאיזבל שישבה על המיטה.
היא התבוננה בי כשהתקרבתי, לשמחתי היא כבר לא נראתה כל כך מבוהלת, חוץ מפניה שהיו אדומים ועם סימני דמעות.
התיישבתי על הכיסא שקרוב למיטה "מישהי תבוא עכשיו לטפל בך. היא תביא לך תרופות. אמרתי לאבא שאני הולך להעניש אותך אבל אני לא אעשה את זה"
היא בההתה בי בחוסר הבנה, אפילו בהפתעה קלה.
"הוא צריך לחשוב שאני עשיתי את זה" הדגשתי "את צריכה להראות כאילו את עצובה, חלשה כל פעם שאת עוברת ליד המלך."
היא הינהנה לאות שהבינה.
מרתה ניגשה אלינו עם תרופות ומשחות "זוז" היא נפנפה בידה וקמתי מהכיסא.
נעמתי בצד והתבוננתי בתשומת לב המשרתת בפעם הראשונה.
היא הייתה בגיל 20 ומשהו לפי איך שנראתה, היה לה שיער שטני בהיר,מבנה גוף ממוצע, אבל מה שצד את עיניי כשבחנתי אותה זה נצנוץ מהצוואר שלה.
צמצמתי את עיניי, יכול להיות שהיא עונדת תכשיט?!
"טוב" אמרה מרתה כשהיא סיימה לבדוק את ידה "אני אתן לך משחות למרוח, אבל אסור לך להשתמש ביד וליצור מגע שם שלושה ימים"
איזבל הינהנה ומרתה דיברה שוב: "נפצעת בעוד מקום יקירה?"
"ברגליים"
"תרימי את השמלה" ביקשה מרתה.
הסבתי את מבטי ונעצתי אותו בנקודה לא ברורה בפינה של החדר.
"זה כבר יותר גרוע " אמרה מרתה באנחה "אני צריכה להזריק לך לשם משהו נגד זיהום, העור שלך שם התקלף מהחום, וגם אני אביא לך משחות למרוח"
"ל.. להזריק?" גימגמה איזבל.
העברתי כמה פעמים יד בשערי, הייתי נבוך.
כל כך הרבה זמן לא הרגשתי את הרגש הזה.
עצרתי בעצמי מללכת. הייתי צריך להבהיר למשרתת הזאת עוד כמה דברים, ולהתנהג כמו נסיך.
"זה יהיה מהר" אמרה מרתה.
פזלתי לכיוון המיטה
היא הכינה את המזרק ונעצה אותו בקרסול של המשרתת.
איזבל ניסתה לזוז ופלטה מפיה איה קטן אבל מרתה החזיקה את הרגל שלה ואז הוציאה את המזרק.
"גמרנו, עכשיו קחי את המשחות האלה ותמרחי במשך שבועיים אחת בבוקר ואחת בלילה"
"תודה" אמרה איזבל וחיבקה את מרתה.
"הו" התנשפה מרתה בהפתעה ואחרי שניה חיבקה אותה חזרה ותפחה תפיחות מגושמות על כתפה.
חיוך עלה על פני ומיהרתי למחוק אותו.
"תודה מרתה" אמרתי כשהיא פנתה לחזור למשרד שלה.
"ברור הוד מעלתך" היא קרצה לי והלכה.
פניתי לאיזבל "תנוחי עכשיו ותבואי לחדר שלי מחר בבוקר לשרת אותי כרגיל"
"כן הוד מעלתך" היא ענתה והרכינה את ראשה.
הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת
"הוד מעלתך?" היא קראה.
עצרתי והסתובבתי אליה.
רגשות שונים נבטו מפניה, אבל לבסוף היא אמרה "תודה"
הנהנתי "תרגישי טוב" ואז יצאתי משם.