האהבה שלי

פרק חמש עשרה ~ מישהי קראה לי ~

• אודוארד •
החלפתי את הבגדים שלבשתי לחלוק סייף שחור עם עיטורים מכסף ואספתי את השיער שלי לקוקו קטן על עורפי.
השיער שלי הגיע עד חצי מצווארי, וזה שהוא נשמט על עיניי כל הזמן בשיעורי סיוף היה מטרד רציני.
לקחתי מהר כדור להרגעת בחילות ויצאתי מהחדר.
"מה שלומך הוד מעלתך?" שאל אותי השומר שעמד בפתח החדר
"היו לי ימים טובים יותר" אמרתי והנדתי בראשי לעברו.
עיני סקרו אותו בחשדנות. הוא היה נראה בערך בגילי, והיה טיפה יותר רחב ממני במבנה גוף.
היה לו עור שחום ועיניים ירוקות.
הייתה לי תחושה שאני מכיר אותו מאיפשהו בעיקר כשחייך ואמר "אני מקווה שהיום הזה ישתפר בשבילך"
קימטתי את מצחי עדיין מביט בו.
מאיפה הוא היה מוכר לי כל כך?
"תודה" אמרתי לבסוף והלכתי משם.
"כמה זמן לא ראיתי אותך כאן נסיכי" אמר ג'ונתן המאמן סייף שלי ותפך על כתפי בחיבה "לא אשקר שהתגעגעתי"
חייכתי ולקחתי את החרב שהמשרתת הגישה לי.
העפתי בה מבט "תודה…"  הבטתי בסיכה על דש שמלתה  "מרי" היא לשנייה נראתה מופתעת אבל אז פנייה אורו מההכרה בנוכחותה.
"מה זה היה?" שאל ג'ונתן כשהיא התרחקה.
משכתי בכתפיי ועשיתי כמה תנועות חימום עם החרב.
"טוב, אני מקווה שאתה בכושר" אמר ונעמד מולי
"לא כל כך" הודתי
"נו נו נסיכי" הוא אמר מואכזב.
כיוונתי לעברו את החרב "בוא נתחיל"
הוא חייך "קדימה" נעמדנו על הזירת אימונים, זה היה משטח גדול בצורת ריבוע בחוץ, הוא היה מרופד במזרח ממש דק למקרה שאתה נופל.
הצמדנו את החרבות לחזה שלנו וקדנו קידה מהירה.
ג'ונתן הלך ישר לעברי וניסיתי לא לסגת אחורה כמו שהוא לימד אותי אלא להתקדם קדימה ולהדוף את התקיפה שלו.
אבל משום מה רגליי נסוגו אחורה והרמתי את זרועי הפנויה לגונן על פניי.
"הוד מעלתך?"  שמעתי את ההפתעה בקולו והוא הפסיק להתקדם.
כיחכחתי בגרוני "תמשיך"
הוא הביט בי ומבטו הבהיר לי שכלום לא נעלם מעיניו אבל הוא המשיך להתקדם לעברי.
הסתחררתי וקפצתי מעליו ואז. במהירות כוונתי את החרב למרכז עמוד השדרה שלו.
הוא הסתובב לעברי עצבני "זה לא מה שאתה אמור לעשות במצב כזה"
נאנחתי בתסכול. קווצת שיער השתחררה מהגומיה והעפתי אותה הצידה בחוסר סבלנות.
"מה הסיפור אד?" שאל וזנח את דיבורו הרשמי כלפיו.
"בוא פשוט התאמן היום בלי חרבות ג'ון" ביקשתי
הוא נאנח זרק את החרב הצידה, פוקק את ידיו
"תצטרך להתגבר על זה מתישהו אתה יודע" אמר
העפתי את החרב הצידה פיזרתי את שערי ואספתי אותו מחדש. "אני מעדיף בנתיים לא לחשוב על זה"
הוא הינהן בהבנה ואז חייך "קדימה, תן לי את כל מה שיש לך"
"ברצון רב" אמרתי והסתערתי לעברו.
החלקתי לרצפה ותפסתי את רגלו.
עמידתו הייתה חזקה והוא לא נפל, במקום זה התיישב מעליי ולפת את גרוני "בעוד שלוש שניות אתה מת" אמר "שלוש.."
ניסיתי להשתחרר מאחיזתו
"שתיים"
עדיין היו חזקות על גרוני אבל לא חנקו אותי.
לעזאזל, הבן אדם היה חזק, מה נקודות התורפה שלו? ניסיתי לחשוב מהר
"אחת וחצי… אחת ורבע.."
"אל תוותר לי ג'ון" סיננתי והרמתי את רגליי ובעטתי בחזהו.
הוא התגלגל אחורה והתרוממתי על רגליי מתנשף.
"לא רע" אמר וקם בחיוך מניף את ידייו.
הוא כיוון אגרופים אבל הצלחתי להתחמק ולהדוף את כולם.
בסוף צנחנו שנינו מתנשפים מותשים על המזרון אחרי ניצחון שלי.
"זה היה אימון טוב שלך" אמר ג'ונתן
"תודה" אמרתי בשביעות רצון "גם שלך מאמן"
הוא חבט בי במרפו "אל תתנשא" אמר וצחקתי בשחרור.
כמה אהבתי את הבן אדם הזה.
קמתי והצעתי לו את ידי "אתה בא למשקה?"
"רוז תהרוג אותי"
"אני לא אגלה לה." אמרתי וקפצתי עליו מאחור "בחייך ג'ון. שוט אחד"
"ילד שובב" אמר במורת רוח וניסה לנער את ידיי מעליו.
"אני אגיד לרוז שהפסדת לי באימון" אמרתי בהתגרות.
"טוב" הוא אמר וניער אותי במבט מעוצבן "שוט אחד"
לפתע שמעתי בכי של ילד.
"מתי רוז אמורה ללדת?" נזכרתי וניגבתי במגבת את מצחי
קמט דאגה הופיע בין גבותיו של ג'ון "השבוע"
"וואו" אמרתי "ואיך זה בשבילך? עוד שנייה להיות אבא?"
"מלחיץ, אין לי מושג מה אני עושה נסיכי"
גיחכתי אבל אז ראיתי שהוא רציני מבוהל.
תפחתי על שכמו "אתה תיהיה אבא נהדר"
עיניו הוצפו דמעות "אתה חושב?"
"בהחלט" אמרתי "אתה מדהים בתור חבר, אתה בן אדם טוב ג'ונתן  אני מכיר אותך. אל תדאג, הבן שלך יזכה בך"
הוא הינהן מחה את דמעותיו ותלה את חרבו "אני מקווה שאתה צודק"
שמעתי שוב את קול הבכי ועזבתי את ג'ון שהיה מרוכז בלהחליף בגדים במלתחה.
הלכתי בעקבות הקול ואז ראיתי אותו.
ילד קטן בין השיחים.
זיהיתי אותו, זה היה הילד שלקחתי לאמא שלו בהפצצה על הארמון.
חייכתי והתחלתי להתקדם לעברו ואז נעצרתי כשראיתי את איזבל מתקדמת לעברו בריצה.
"הנה" שמעתי אותה אומרת והיא הושיטה לו משהו ותמכה בגבו "מצאתי את זה"
הוא לקח את מה שזה לא יהיה מידה והבכי שלו התגבר.
איזבל הרימה אותה וחיבקה אותו "אני אקח אותך לאמא טוב?"
הוא הינהן והפסיק לבכות.
אבל היא לא זזה אלא רק חיבקה אותו ולחשה לו דברים.
ראשה התרומם והיא ראתה אותי.
הפתעה הייתה שפוכה על פניה והיא סקרה אותי במבטה.
התקרבתי אליה בחיוך "עושה רושם שהוא נרדם" אמרתי בקול נמוך.
היא השפילה אליו מבט וחייכה "סוף סוף"
"את מכירה את הילד הזה?"
"בוודאי" אמרה וליטפה את שערו השחור "אפשר לומר שהוא הילד של כל המשרתים והשומרים
אמא שלו אלמנה והוא עיוור, אנחנו מנסים לעזור להם כמה שאפשר."
שתקנו זמן מה מביטים בו בזמן שישן בשלווה בזרועותיה.
שילבתי את ידיי "את.. את בסדר נכון?"
היא הרימה אליי מבט "כמובן"
"פשוט.. לא הייתי כל כך נעים היום"
היא חייכה "זה בסדר"
הנהנתי וחייכתי גם.
"אד!" שמעתי צעקה וראיתי את ג'ון מחפש אותי במבטו.
"אני צריך ללכת" המשפט יצא לי מתנצל.
היא הינהנה.
"נתראה מחר?" שאלתי.
היא נשכה את שפתייה ואז אמרה בחיוך "אני חושבת שנתראה כבר בארוחת הערב "
חייכתי גם "בהצלחה בעבודה"
"תודה הוד מ.." היא עצרה את עצמה ואז כאילו החליטה משהו אמרה "תודה אדוארד"
למרות שביקשתי ממנה שתפנה אליי בשמי הופתעתי.
לשמוע את שמי נאמר בקולה.
לא אמרתי כלום ורב הבטתי בה מופתע.
"טוב.." אמרה בהיסוס ומבוכה "זה היה מוזר"
עכשיו צחקתי באמת "את תתרגלי"
וגם אני, הוספתי בליבי.
"להתראות" אמרתי וידעתי שהיא מביטה בי בלכתי.
"איפה היית?" שאל ג'ון כשהגעתי
חייכתי "מישהי קראה לי."