פרק שמיני ~ המתנקש ~

930 44 3
                                    

•אדוארד•
איך שיצאנו מחדר הבטחון רצתי לבדוק שהכל בסדר עם אבא.
הוא היה בסדר וישר הלכנו לישיבה דחופה עם היועצים על מה שקרה.
הגוף שלי רצה להתקלח ולהרגע בחדר אבל הנסיך שבי היה חייב ללכת לישיבה הזאת.
"אני מבקש הסבר מפורט על מה שהתרחש! איך יכול להיות שדבר כזה קורה?!" דרש אבא בקול חמור ממפקדי המשמר.
ישבנו סביב שולחן ארוך גדול בחדר ההתיעצות.
"אדוני, אנחנו גם לא מבינים איך מחדל כזה קרה"
גימגם המפקד "כנראה היו כמה משתפי פעולה בין השומרים אחרת אני לא יודע איך הם חדרו את ההגנות והחומה וידעו שאנחנו בשעת ארוחת הערב"
"מה המצב עכשיו?" התערבתי
" 12 בכלא, ככל הנראה רובם גברים בשנות ה30-40 לחייהם.
כנראה כנופיה של מורדים.
השומרים עדיין מפטרלים כאן ליתר בטחון אם נשארו עוד שלא תפסנו"
"אני מצווה שתקחו אותם לחקירה.
ואם הם לא ידברו מצידי תענו אותן" דפק אבא על השולחן ונעמד בכעס "אני לא יתן שישיגו גבול לארמון ויעמידו בסכנה את יושביו . שלא לדבר על הנזק שנגרם לארמון!"
"הוד מלכותך"..
אבא הרים יד להסות את הקצין "סיימנו כאן"
הקציץ קד ויצא במהירות ונשארנו אני ואבא בחדר.
הוא נאנח והסתובב אליי "נקיים את השיחה שריציתי מחר. כרגע שנינו צריכים לנוח"
הינהנתי והבטתי בו כשהלך באיטיות לעבר היציאה "אדוני!"
קראתי אחריו.
הוא עצר הסתובב והביט בי בשאלה
"אתה בסדר?"
הוא הזעיף פנים "מובן שכן. לך לישון"
נאנחתי והבטתי בו כשהתרחק.
אחר כך יצאתי מהמסדרון ופניתי לחדרי.
עברתי דרך חדר האוכל לראות איך כולם מתמודדים עם ההרס שנוצר.
עשרות משרתים ומשרתות התרוצצו ממקום למקום מפנים ןמנקים את כל ההרס שנישאר.
חיפשתי את איזבל ביניהם כדי להגיד לה שלא תבוא אליי אחר כך אלא תלך לנוח אבל לא איתרתי אותה.
קיוויתי שהיא תבין לבד שמאוחר.
הלכתי לחדרי חושב שוב על החיבוק ביננו.
ואז על המתקפה.
בוודאות היו משתפי פעולה.
התכנון אמנם של כמות האנשים אם באמת מדובר ב12 היה לקוי אבל הם תקפו בדיוק בזמן ארוחת הערב וחדרו את החומות
דבר שלא קרה אף פעם.
הלטתי את פניי בכפות ידי ונאנחתי.
הגעתי לחדרי והשומר שהיה בכניסה פתח את הדלת.
לא ידעתי איך להתמודד עם הכל עכשיו לכן איך שנכנסתי לחדר לקחתי מהר פיג'מה ונכנסתי למקלחת.
המים החמים קלחו על עורי המיוזע.
שטפתי מהר את השיער במלא שמפו כדי להוריד את רגבי העפר שדבקו בי.
כשהרגשתי נקי מספיק יצאתי והתלבשתי בגופיה לבנה חמה וטרנינג.
השתרעתי באנחה על המיטה והתכדררתי לכדור.
התכסיתי בשמיכה העבה והידקתי אותה סביבי.
ההרגשה הייתה מוגנת ונעימה.
עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם.
פתאום שמעתי פתיחת דלת וצעדים.
הזדקפתי מהר וקפצתי מהמיטה.
מיהרתי ללובי וראיתי שומר.
"מה קרה?" שאלתי מלא בהלה.
פעם יחידה שנכנס שומר לחדרי היה כדי להודיע לי שאמא חטפה התקף לב.
פחד אחז בי שמה קרה משהו לאבא.
השומר לא ענה והמשיך להתקדם באיטיות.
הפחד שלי נרגע קצת והתחלף בחשדנות.
סקרתי אותו במהירות.
מדים רגילים, נראה כמו שומר, אבל אז שמתי לב למשהו.
הוא לא קד, כשפתח לי את דלת החדר.
לא שמתי לב לזה כי הייתי טרוד כשנכנסתי אבל עכשיו נזכרתי.
וגם עכשיו הוא רק לטש בי מבט והמשיך להתקדם.
צעדתי אחורה "מה אתה רוצה? קרה לאבא משהו? או משהו במדינה?"
שאלתי שוב עכשיו כבר לחוץ וחשדן.
הוא נעצר "אתה נהנה?"
"מה?"
"אתה נהנה להעמיד פנים שאכפת לך" הוא חייך חיוך מוזר שחשף שיניים צהובות.
כל הגוף שלי התקשח ונסוגתי צעד לאחור כששלף אקדח מחגורתו.
"טינופת שכמוך" לחש בארסיות וכיוון אליי את כלי הנשק.
עמדתי מאובן במקומי.
לא העזתי לזוז מחשש שירה.
פחד חילחל אליי, קר כמו קרח.
"מי אתה? מה אתה רוצה?" שאלתי בנסיון להרוויח זמן.
הוא הטיל ראש לאחור וצחק.
הצחוק שלו היה משוגע לגמרי.
הוא הישיר מבט אליי והחיוך נמחק מפניו "אתה באמת לא מזהה אותי?"
התעמקתי בפניו. הן לא היו מוכרות לי בשום צורה.
"ברור שאתה לא מזהה אותי!" צרח "כי למה שתכיר אזרח כמוני?! למה שתכיר אזרחים בכלל?! מי מעניין אותך?!"
הוא ממש השתולל.
ידו התהדקה על האקדח.
זכרתי שהאדחים של השומרים אף פעם לא טעונים.
יש להם מכסניות אבל האקדח אף פעם לא טעון.
התפללתי שזה שומר מתחזה והוא לא ידע את זה.
ואז זה יתן לי זמן לפעול.
ידיי התחילו להזיע מהמתח כשלחץ על ההדק וצרח"תמות!"
הייתי מוכן לזנק הצידה אבל נקישה ריקה הידהדה בחדר.
השומר הביט באקדח בתסכול וקילל.
לא היססתי וזינקתי לעבר קיר הנשק.
שלפתי משם חרב במהירות והסתובבתי בדיוק בזמן לראות אותו מסתער לעברי צורח ומקלל.
הנפתי את החרב אבל זה לא הרתיע אותו והוא הגיע עד אליי.
הזזתי את החרב אחורה כדי שלא יפגע והוא שלח ידיים לגרון שלי.
ניסיתי להדוף אותו עם רגליי אבל הוא ריתק אותי לקיר ידיו לוחצות על קנה נשימתי.
הכאב היה נוראי ולא הצלחתי לנשום.
נאנקתי ובעטתי לו ברגליים אבל זה לא הזיז לו.
בידיים רועדות שלחתי את החרב ודקרתי אותו בתחתית הבטן.
הוא פלט צעקה ושיחרר אותי.
השתעלתי ושיפשפתי את גרוני.
הוא הביט בי בשנאה והתקדם שוב.
הנפתי את החרב ושיספתי את פלג גופו העליון.
הסתתי את מבטי כשנפל על הרצפה מתבוסס בדמו.
פניתי לצאת לקרוא לעזרה אבל הוא תפס לי בקרסול.
"זה לא יעזור לך" קולו היה צרוד "יש לנו צוות שמטפל במלך. בקרוב לא ישאר זכר ממשפחת המלוכה. "
"בן זונה!" צרחתי ןהשתחררתי מאחיזתו ורצתי לחדר של אבא מתעלם מקריאותיהם של השומרים שראו אותי מכוסה בנטזי דם.
בבקשה, התחננתי בליבי ודמעות עיקצצו בעיני, בבקשה שלא קרה כלום לאבא. בבקשה שהוא חיי.
הגעתי לחדרו של אבא מתנשף, דלת חדרו הייתה פתוחה.
הוא עמד שם ודיבר עם כמה שומרים.
"אבא!" קראתי ונכנסתי במהירות "אתה בסדר?"
הוא הסתובב אליי "אדוארד! מה קרה?"
ניגשתי אליו במהירות ואחזתי בזרועו "תקפו אותי, אתה בסדר? אתה בטוח שלא נפגעת?"
הוא הניד בראשו "ניסו לתקוף גם אותי אבל הם בכלא. אתה בסדר?!"
חולשה תקפה אותי וברכיי קרסו והתיישבתי על הרצפה.
הקלה בערה בי.
"אני אהיה בסדר" אמרתי לאבא.
הוא התכופף. "אני רוצה שתלך לאגף בית החולים.
אל תדאג אני מטפל בזה עם השומרים. אתה נראה רע וצריך טיפול"
הנדתי בראשי "אני אשאר כאן" אני לא עוזב אותך הוספתי בליבי.
הוא הינהן "תביאו לו מים" פקד והמשיך לדבר עם הגנרל.
המילים המשיכו ממני הלאה ורק התמקדתי בכמה מזל יש לי שאבא לא נפגע.
פתאום הבנתי כמה הוא חשוב לי.
מיששתי את צווארי ונעמדתי.
בבת אחת כאב חד כסיכה חצה את ראשי וזעקתי בכאב.
ואז ראיתי שחור.

האהבה שלי Where stories live. Discover now