האהבה שלי

פרק שבעים ואחת ~ מוות ~

~ איזבל ~
הכאב בזרועי היה נורא.
נצמדתי לגופו של אדוארד והתכרבלתי בזרועותיו.
"איזי?" הוא אמר את שמי בפעם העשירית.
"אני כאן" לחשתי.
כל פעם שקרא בשמי קולו היה חושש, לא בטוח.
ידי הייתה מונחת בחיקו והוא ליטף אותה.
ניסיתי להתרכז במגעו החם ולא בכאבים הנוראיים.
סחרחורת נוראית אחזה בי, ראייתי שוב התערפלה ואני חושבת שהתעלפתי.
למשך דקה לא ראיתי כלום ואז
_הבזק אור_
הייתי בחדר האוכל של הארמון.
החזקתי קערת מרק חם והיידים שלי כאבו.
הקערה נפלה מידי והמרק הרותח השפריץ עליי.
"תנקי את זה!" צעק מישהו.
הזזתי את מבטי בבהלה לשולחן המלוכה.
המלך עמד שם זועם.
בידיים רועדות ניקיתי את המרק שנשפך ועיניי בערו בכעס ובכאב מההשפלה והכוויות.
כשחזרתי למטבח אנה אמרה לי שהמלך מחכה לי בחוץ.
"את מפוטרת!" צעק עליי.
נפלתי על הרצפה כשהתקרב.
"לא בבקשה הוד מלכותך.."
ואז הוא הגיע.
"זה בסדר אבא. אני אטפל בזה"
הבטתי בנסיך שהושיט לי יד.
"זה בסדר, אני לא אפגע בך" אמר.
אחזתי בידו ונעמדתי. הוא חייך.
_הבזק אור_
התבוננתי סביבי, עכשיו הייתי בחדרו של הנסיך.
"תלחמי" הוא אמר לי "תלחמי על מה שמפריע לך. כי זה מגיע לך איזבל!.. ואיתך אני לא הנסיך, אני אדוארד"
_הבזק אור_
"עשיתי מה שהסברת לי, עמדתי על שלי!
ותראה מה התוצאה, הכו אותי" קולי נשבר, נעצתי בו מבט.
ראיתי שמבטו נעשה לא בטוח.
"ואתה!" הטחתי בו והתקרבתי "אני הרגשתי שוב כל כך חסרת ערך למה כל פעם שאני במצב כזה אתה בא ואכפת לך ממני! אתה מבלבל אותי, אני לא אמורה להרגיש ככה!"
"ככה איך?" אמר בקול שקט.
"שאני ראויה למשהו טוב מזה, שזה לא מגיע לי" נשברתי "אתה גורם לי להאמין שהסבל באמת יפסיק"
"זה לא מגיע לך" אמר הנסיך "את יודעת שזה לא."
"אני לא יודעת מה לעשות" מילמלתי והדמעות עלו בעיניי "אדוארד הרגשתי כל כך מושפלת, כולם הסתכלו עליי, זה כאב כל כך"
הוא פתח את זרועותיו ואני לא היססתי ומיהרתי לשקוע בתוכן.
זה היה החיבוק השני שלנו. נזכרתי בראשון.
נזכרתי בהכל.
_הבזק אור_
השעה הייתה שעת בוקר.
הייתי בחדרו של הנסיך.
"מה קרה נפצעת??" שאלתי אותו.
הוא הנהן. "זה שום דבר."
התרחקתי.
הוא נגע בזרועי.
"תודה איזבל, בזכותך אני כאן.."
הבטתי בו.
_הבזק אור_
הלכתי בבטלה במסדרונות השוממים של הארמון.
לפתע שמעתי קולות.
עצרתי ונשענתי על המעקה מביטה על הנסיך שנמצא עם ג'ון בשיעור סיוף.
הבטתי בהם נלחמים וצוחקים תוך כדי.
הנחתי את ידיי על המעקה הקר וראיתי שג'ון תופך לאדוארד על שכמו ופורע את שערו בחיבה.
הבטתי בתשומת לב בחיוך על פניו של אדוארד.
אותו חיוך שראיתי בתמונה בבית שלהם.
חיוך מאושר.
הם המשיכו להתאמן והבטתי בנסיך כשעשה תנועה לא נכונה וג'ון קירב את החרב לצווארו.
"חבל" שמעתי את ג'ון אומר "אם זה לא היה אני תוך שנייה היית מת"
אדוארד דחף את זרעו ומילמל "אני פשוט עדין איתך"
"אהה" אמר ג'ון וצחק "אתה בטוח?"
אדוארד הינהן ואז התמתח.
מבטו נתקל במבטי.
וזה היה הרגע שהבנתי שאני מאוהבת בנסיך.
_הבזק אור_
היינו על הצריח.
אדוארד עמד מולי "אם אני לא נסיך. אם אני רק אדוארד. זה משנה את מה שאת מרגישה כלפיי?"
הנדתי בראשי "גם כשאתה נסיך אני מרגישה כלפיך את אותו הדבר" לחשה. "ואם לא הייתי משרתת.. הייתי.."
"כן?" הוא שאל, ראיתי את הצפיה בעיניו.
"לא הייתי עוצרת אותך. ולא את עצמי"
אדוארד התקדם עוד צעד.
"אם תגידי עכשיו משהו אני אחזור אחורה ולא אחצה את הגבול הזה יותר לעולם"
"אל תלך אחורה" אמרתי והנחתי את ידי על ערפו "שלא תעז ללכת אחורה לעולם"
ושפתינו נפגשו בפעם הראשונה.
_הבזק אור_
ישבנו על הרצפה בחדר המקלחת של אדוארד.
טיפלתי בפציעה שלו.
"תגיד לי אם אני מכאיבה לך" אמרתי
"את לעולם לא תכאיבי לי, את התרופה שלי איזי"
חייכתי.
"אני אוהב אותך איזבל"
נשמתי נעצרה. הבטתי בו
הדמעות המשיכו לזלוג מעיני בשקט אבל חייכתי חיוך ענק "אני אוהבת אותך יותר"
"אין יותר" אדוארד לחש ונישק אותי.

חיכיתי להבזק האור הבא אבל במקום זה שמעתי את הקול שאני הכי אוהבת בעולם קורא בשמי.
פקחתי את העיניים.
"איזבל!" פניו של אדוארד היו מעליי. בעיניו דמעות.
"איבדתי את ההכרה" מילמלתי מצמצתי בכאב.
"חשבתי שאיבדתי אותך" הוא לחש.
ביד רועדת מחיתי את הדמעות מלחיו.
"אני כאן אדוארד"
הוא חיבק אותי אליו.
"אני כאן..." לחשתי. כאב חד כסיכה חצה את ראשי.
ראייתי התערפלה שוב.
_הבזק אור_
"אני אוהב אותך איזי"
ואז חושך.