האהבה שלי

פרק חמישים ושש ~ אהבה ~

איזבל
כשאדוארד חזר לבסוף פניו החבולות הבהירו לי היטב שמשהו לא טוב קרה.
מיהרתי אליו בדאגה "מה קרה?! הוא הכה אותך?!"
הוא חייך חיוך מאולץ "אל תדאגי, זה שום דבר"
"אל תשקר, זה נראה כואב" אמרתי והנחתי בעדינות יד על לחיו
הוא הזיז את ידי בעדינות "אני באמת בסדר איזבל"
לא ניסיתי לגעת בו שוב רק הבטתי בו בדאגה כשלקח בקבוק מים מהמקרר הקטן ושתה בלגימות גדולות.
כשסיים לשתות את המים הפטיר לעברי שהוא נכנס להתקלח.
למרות שהרגשתי שהוא לא רוצה בחברתי עכשיו נשארתי בחדר. ממתינה שיצא.
כשיצא לבסוף מיהרתי אליו.
"את עדיין כאן?" שאל והביט בי בכעס.
הינהנתי והלכתי אחריו כשניגש לארון שלו והוציא משם בגדים.
אדארד היה עם חלוק ושערו נטף מים.
נשכתי את שפתיי, הוא היה נראה כל כך מושך.
הוא הסתובב לעברי בכעס "מה את רוצה?"
"שתסביר לי מה קרה"
הוא נאנח והעביר את ידו בשערו בדיוק כמו שרציתי לעשות "אני יכול קודם להתלבש?"
הנדתי בראשי.
"תסביר לי עכשיו"
הוא תקע בי מבט זועם "הוא העיף לי אגרוף? בסדר? מרוצה?"
"למה?"
"מה למה?!" צעק אדוארד "כי זה הגיע לי! זה למה"
"למה אתה מתכוון?" לחשתי והבטתי בו מבוהלת.
הוא התקרב אליי "כי זה מגיע לי. תסתכלי עליי איזבל. לך יש אח שמוכן לעשות הכל בשבילך. אחי ברח מהארמון ומסתבר שזה בגלל שאבי מאיים עליו והוא עשה את זה כדי להגן עליי"
התרחקתי צעד אחורה ואדוארד המשיך להתקרב בזעם, פניו נראות קטלניות "אני, שלא שמתי לב שאחי התאום מנסה להגן עליי ושנאתי אותו וחייתי לי בנוחות בארמון כל הזמן שהוא היה ברחוב, מגיע לי לקבל עוד אלף אגרופים!" גופו היה קרוב אליי כל כך ועל פניו זעם שלא הכרתי. שנאה.
"על מה אתה מדבר?" מילמלתי בבהלה והנחתי את ידיי על חזהו "תפסיק להתקרב אליי ככה, אתה מפחיד אותי"
הוא נעצר ופניו קפאו.
הוא השפיל מבט אל ידיי שהונחו על חזהו.
ואז נסוג לאחורה וידי נשמטו.
"לעזאזל" לחש "אני לא יכול לאבד שליטה. לא איתך" אמר ואז חצה את החדר ונכנס למקלחת טורק את הדלת אחריו.
הנחתי יד על ליבי ההולם. בחיים לא ראיתי אותו ככה.
התיישבתי על המיטה וניסיתי לנשום ולהבין למה זה הבהיל אותי כל כך.
כשאדוארד יצא לבסוף מהמקלחת לבוש הוא פשוט עמד והביט בי.
קמתי מהמיטה צימצמתי את המרחק בנינו וחיבקתי אותו בחוזקה.
"אני מצטערת" לחשתי
"על מה?" קולו היה צרוד.
"שנבהלתי ממך. אני צריכה לתמוך בך ולהכיל אותך לא להפך"
הוא התרחק ממני ועיניו העמיקו להביט בעיניי "לעולם אל תתנצלי על הרגשות שלך. אני זה שמתנצל איזי. מתנצל שהוצאתי עלייך את הכעס שלי"
שתקתי והבטתי בו.
"את סולחת לי?"
"אי אפשר שלא כשאתה קורא לי איזי"
הוא גיחך ומשך אותי אליו.
הצמדתי את מצחי למצחו "אז מה אתה הולך לעשות?"
"לדבר עם אבא שלי" אמר בהחלטיות "ולהבין מה הוא מסתיר"
נאנחתי "תזהר"
"בשבילך, אני אזהר"
חייכתי ואצבעותיי הסתבכו השערו הרטוב כשמשך אותי אליו ונישק אותי בלהט.
באותו רגע רציתי לומר לו כמה אני אוהבת אותו.
אבל לא התכוונתי להגיד את זה ראשונה, לא עד אדע בוודאות איך הוא מרגיש.