האהבה שלי

פרק שלושים וארבע ~ התמונה ~

• אדוארד •
עברו כבר כמה ימים והשיחה עם ג'ון עדיין הדהדה לי בראש.
אי אפשר לומר שהיחס שלי כלפי עצמי השתנה לגמרי, אבל משהו בי כן.. קיבל את עצמי יותר.
הסיוטים המשיכו לי, חוסר הקבלה שלי לאהבה ולזה שאנשים מעריכים אותי המשיך אבל משהו בי הפסיק לחשוב על הרצח שעשיתי.
התמקדתי יותר בלמידה לקראת המלכתי לנסיך, בשיחות מידי פעם עם איזבל שהיו שינוי מרענן מהלמידה כל הזמן, וטוב, גם היה שקט מרוברט אז גם זה הוסיף.
שבוע עבר ועדיין לא שמענו ממנו דבר, זה הטריד אותי אבל כרגע הנחתי לזה, היה לי דברים אחרים להתעסק הם.
ראשי היה טרוד במחשבות איך אני תופס את אבא על חם.
כל השבוע הזה כל פעם שהסתכלתי עליו נגעלתי ממנו.
טכנית, זה לא שהוא בגד באמא. היא איננה בחיים, אבל לא הבנתי איך הוא מסוגל להיו עם נשים אחרות.
מבחינתי זה בגידה לכל דבר.
"אדוארד? אדוארד אתה מקשיב לי בכלל?"
קולה של איזבל הקיץ אותי מהרהורי ופניתי להביט בה.
זאת היתה שעת הדמדומים, השמש בדיוק שקעה והציפורים צייצו בחוץ.
איזבל ואני ישבנו בחצר והיא ניסתה ללמד אותי על כל החוקים שאני צריך לזכור כנסיך במבחן שבוע הבא.
דבר שנחל כישלון חרוץ כשניסיתי לזכור זאת לבדי.
"מובן שאני מקשיב" השבתי.
אה, והיה לה יום חופשי וכיוון שהיא הייתה המשרתת האישית שלי זה לא היה נראה חשוד לאף אחד ששנינו יושבים בחוץ.
טוב.. לא לגמרי יושבים, איזבל ישבה על ספסל האבן ואני באיזשהו שלב עברתי להשתרע על הדשא.. דבר שלא מצא חן בעיניה בכלל כי..
"מה אמרתי עכשיו?" היא שאלה, מאתגרת אותי במבטה.
"הממ. את המשפט האחרון בדיוק פספסתי"
"טוב" איזבל סגרה בטריקה את הספר עב הכרס והביטה בי בסבר פנים חמור "אני מתחילה להבין למה אתה לא מצליח לזכור כלום."
"הפעם הקשבתי!" אמרתי בהתגוננות.
"הפעם?!" היא נראתה כאילו היא הולכת להעיף אותי לכל הרוחות ומיהרתי להתיישב.
"אני יושבת כאן.איתך.ביום החופשי שלי, מנסה ללמד אותך אבל הפעם מתוך כל השעתיים שהיינו פה, הפעם הקשבת?!"
"מצטער" אמרתי "המוח שלי מלא במחשבות"
היא נעצה בי מבט "אבל אני באמת מנסה להקשיב" מיהרתי לומר.
העברתי את ידי בשערי בתסכול. לעזאזל, אני לעולם לא אצליח לזכור את הכל עד שבוע הבא בקצב הזה.
היא הניחה את הספר בצד ומישום מבטה התרכך.
"מה?" שאלתי כשלא אמרה דבר ורק הסתכלה עלי.
היא הנידה בראשה "אני אוותר לך היום,אבל אתה יודע שתהיה חייב לזכור את זה מתישהו.."
הנהנתי וקפצתי על רגליי. "תודה המורה"
היא גיחכה וקמה גם בעודה לוקחת את הספר הכבד.
"רוצה לבוא איתי לספריה להחזיר אותו?"
"לספריה של הארמון?" עיניה הפכו ענקיות מרוב הפתעה.
צחקתי ולקחתי את הספר מידיה "כן"
"אז אני רוצה". והלכנו.
חייכתי כשראיתי את ההתלהבות שלה כשנכנסנו לחדר העצום המלא ספרים עד התקרה.
"וואו" היא אמרה בהתפעלות.
הנחתי את הספר מידי והתיישבתי על אחת הכורסאות.
זה היה מקום ללא ספק המרתק והשקט ביותר בארמון.
בילדותי ברחתי לכאן הרבה כשהייתי מבולבל, או פגוע, או..
הדחקתי את הזכרונות וצפיתי באיזבל כשעברה בין המדפים מעבירה את ידייה על הספרים.
קצוות שיעור השתחררו מתוך הצמה שלה וזה שיווה לה מראה פחות... של משרתת.
לפתע נזכרתי בתמונה שלה שראיתי בספר המשרתות, בתמונה עם אחיה.
נעמדתי והתקרבתי אליה. "איזבל"
היא הסתובבה אליי מבטה שואל.
"אני רוצה להראות לך משהו" אחזתי בידה.
בימים האחרונים כשהיינו ביחד נגענו אחד בשני במקריות ולא פעם אחת.
היא תפחה על על הכתף אחרי עבודה רצופה, אני נגעתי בזרועה בטעות, היה לנו נגיעות.
אבל שמתי לב בכל הפעמים הבודדות שנגעתי לה ביידים, ממש אחזתי בכף ידה עינייה הבהבו בחוסר ביטחון ואפילו.. חוסר רצון.
היא נראתה יותר מרוחקת וסגורה בתוך עצמה כאילו לא רצתה שאגע בה בצורה הזאת.
אבל במקום לרפות את ידיי כשראיתי את זה הידקתי את האחיזה בידיה.
אדוארד שלפני השיחה עם ג'ון היה בטוח שזה כי היא נגעלת ממנו.
אבל כל עוד לא ידעתי את הסיבה לא נתתי למחשבות האלה להשפיע עליי.
הלכתי איתה למדף שזכרתי שיש בו את הספר והרפתי מידה.
דפדפתי בספר עד שאיתרתי את שמה ותלשתי בעדינות את התמונה.
היא הביטה בי עדיין בתמיה.
"קחי" הושטתי לה את התמונה. ידעתי שהיא לא ראתה את משפחתה כבר כמעט שנה.
אני לא חושב שהיא רצתה לראות אותם אחרי מה שעשו לה אבל את אחיה.. עכשיו גם קיבלתי אישור שזה הוא כי ישר כשלקחה את התמונה מידי עיניה הוצפו דמעות.
"ניקולאס" היא לחשה "הו ניק"
אצבעות ידייה לטפו את התמונה והדמעות ירדו מעיניה למרות שעל פניה היה חיוך.
ואז היא משכה באפה הישירה מבט אליי ועשתה את הדבר האחרון שציפיתי ממנה לעשות.
היא התקרבה, וחיבקה אותי.
"תודה אדוארד" קולה היה חלש "תודה"
משום מה הרגשתי הקלה כשזרעותי חיבקו אותה בחזרה והצמדתי אותה אליי.
"חשבתי שזה ישמח אותך טיפה"
היא התנתקה ממני "זה משמח אותי הרבה"
ואם זה היה הגיוני פניה נראו יותר שמחות, היא נראתה מאושרת.
"אני שמח" אמרתי וחייכתי אליה.
ידה האחת נשארה עדיין על גבי בעודה מסתכלת באושר בתמונה.
לא ידעתי אם היא שמה לב לזה אבל כבר לא היה לי אכפת.
נתתי לה להישען עליי ושמחתי כשהיא לא נרתעה כשהנחתי בעדינות את ידי על גבה.
איזבל הביטה מרותקת בתמונה, כאילו שואבת ממנה כוחות.
חשבתי על זה שזה החיבוק השלישי שלנו. נזכרתי בראשון, בחדר הביטחון,בהתקפה , מוזר איך שהזמן עובר.
נשארנו מחובקים כך עוד הרבה זמן וידעתי שאת אחר הצהריים הזה אני לא אשכח כל כך מהר.