האהבה שלי

פרק שלושים ושש ~ הצריח ~

•אדוארד•
איזבל לא אמרה מילה בשעה שהלכה אחריי במסדרונות הארמון.
בהתחשב בזה שהיא לא ידעה לאן אנחנו הולכים והיא לא שאלה ולא אמרה דבר זה רק חיזק אצלי את ההבנה שהיא במצוקה.
העיניים שלה.. זה היה כמו אז כשאבי צעק עליה אחרי שקערת המרק נפלה מידיה.
זה היה מבט שמתחנן לעזרה.
הייתי מודע היטב למבטי השומרים. אמצע הלילה ואני מסתובב ער ומשרתת אחרי.
אבל באותו רגע זה לא היה לי אכפת.
הגענו לקומה השנייה ואז ניגשתי לדלת בקצה המסדרון. דלת שתמיד נעולה והאדם היחיד שיש לו מפתח אליה הוא אני.
פתחתי את הדלת והבטתי בחשכה.
"חשוך שם. ויש מדרגות. אז תזהרי" הסתובבתי ואמרתי לאיזבל.
היא הינהנה והתחלנו לעלות.
המדרגות היו ארוכות ומזמן כבר לא עלתי לשם אבל זכרתי את המקום בעל פה.
"פה יש מדרגה יותר גבוהה" הזהרתי את איזבל.
"למה אין פה אור?"
"טוב. אני מניח שהם פשוט בטוחים שאף לא משתמש במדרגות האלה" אמרתי ואז פתחתי את הדלת השנייה ורוח הכתה בפניי.
"ברוכה הבאה למקום הכי גבוהה בארמון" אמרתי בחגיגיות וזזתי מהדלת כדי לאפשר לאיזבל לעבור.
היא יצאה אל הגג בפנים המומות. צחקתי "נוף יפה אה?"
"וואו" היא אמרה בהתפעלות ורצה למעקה.
חייכתי וסגרתי את הדלת אחרינו ואז התקדמתי למעקה והשענתי את מרפקיי עליו.
היינו בצריח הכי גבוה בארמון, מולנו נפרסו האורות של העיר, מנצנצים בחשכה.
הבטתי באיזבל שעמדה לידי והבטתי באופק במבט מתפעל.
רק עכשיו שמתי לב לזה שהיא לובשת נעלי בית וחלוק, ולזה ששערה פזור.
שערה התבדר ברוח הקרירה והיא כרחה את ידייה סביב גופה.
"קר לך?" שאלתי.
"טיפה" היא אמרה.
הורדתי את הג'קט של חליפה.
התקרבתי אליה וכרחתי את הג'קט סביב כתפיה.
ואז שמתי לב לידה שהיו על המעקה. אדומות ופצועות.
"מה קרה לך ביד?!" שאלתי בזעזוע.
"אה" היא אמרה ומשחה את ידה מהמעקה "סתם"
אחזתי בידה "איזבל!"
היא משכה את ידה מידי "אתה מוכן לעזוב אותי?!"
גופה נרתע אחורה וראיתי פחד בפניה.
"תפסיק לגעת בי. בבקשה"
זה כאב.
ראיתי את מה שכל כך ניסיתי להתעלם ממנו, דחיה. פחד וגועל בעיניה.
לקחתי צעד אחורה."את רוצה שאלך?" שאלתי בשקט "את יכולה להישאר פה להרגע ואני אחזור מחר ואנעל את הדלת"
משלא הגיבה הנהנתי לבשתי שוב את הג'קט ופניתי ללכת.
"אדוארד" קולה עצר אותי.
הסתובבתי אליה. "מה?"
היא התקדמה לעברי "אני לא רוצה שתלך."
יופי. חשבתי. אבל אני רוצה ללכת.
לא ידעתי שדחיה זה כל כך כואב.
"ואני רוצה שתיגע בי" הוסיפה בלחש.
הרמתי אליה מבט מופתע.
היא התקרבה עוד צעד ועצרה.  ואז נשמה נשימה עמוקה ואמרה משהו שעצר את נשימתי.
"אבל אני יודעת שאתה נסיך ואני משרתת. וזה מה שעוצר אותי"
התקרבתי אליה במהירות "ואם אנחנו לא?"
עיניה הביטו בי במבט לא מבין.
תלשתי את הסיכה הכסופה שתלויה על הג'קט שלי והשלכתי אותה הצידה "אם אני לא נסיך. אם אני רק אדוארד. זה משנה את מה שאת מרגישה כלפיי?"
היא הנידה בראשה "גם כשאתה נסיך אני מרגישה כלפיך את אותו הדבר" לחשה. "ואם לא הייתי משרתת.. הייתי.."
"כן?" שאלתי מחכה להמשך המשפט שלה.
"לא הייתי עוצרת אותך. ולא את עצמי"
בלעתי את רוקי. והתקדמתי עוד צעד.
"אם תגידי עכשיו משהו אני אחזור אחורה ולא אחצה את הגבול הזה יותר לעולם"
עיניה היו מבוהלות. ראיתי את זה.
וגם אני הייתי מבוהל עד עמקי נשמתי כשהתקדמתי אליה והנחתי בעדינות את ידי על גבה.
היינו קרובים. קרובים מדי.
"אל תלך אחורה" היא אמרה והניחה את ידה על עורפי.
"שלא תעז ללכת אחורה. לעולם"
אני לא יודע מה דחק את הפחד.
אולי ההבנה שהיא מרגישה כמוני.
אולי זה שהיא פשוט מוצאת חן בעיני בכל כך הרבה מובנים.
לעזאזל החוקים, חשבתי והנחתי את ידי השנייה על לחייה, ובפעם הראשונה בחיי נישקתי מישהי.
גופה היה קרוב אליי מאוד.
פתאום לא היה לי קר.
זה היה רק אני והיא, על הצריח.
חשבתי על כל מה שעברנו עד עכשיו.
ושנצטרך להסתיר את זה מאבא ומכולם. טוב, לפחות עד המלכתי לנסיך.
התנתקנו אחד מהשנייה בתיאום.
"זה יהיה קשה אתה יודע" אמרה איזבל. עיניה נוצצות. ידייה מחבקות את ערפי.
"אני יודע" אמרתי "אבל לא לעשות את זה יהיה קשה יותר" החיוך על פניה היה שווה הכל.
כשהתנשקנו שוב, כבר לא חשבתי על שום דבר אחר.

ההמשך יבוא..
נו, אפשר להגיד סוף סוף לא? ✨