האהבה שלי

פרק ארבע עשרה ~ הסוד של המלך ~

~ איזבל ~
אני זוכרת שהייתי קטנה, בערך בת שמונה קיבלתי מכה.
היא הייתה כל כך כואבת שהתקשרתי לנשום.
זה מה שקרה לי במשך הדקות האחרונות.
בקושי הצלחתי לנשום.
הרגשתי כאילו הנסיך ראה אותי כמו אני שקופה.
בכמה מילים הוא נגע בכל מה שהפחיד אותי ופגע בי.
בזה שאני שותקת על דברים ונפגעת, בזה שאין לי מעמד, שאני מרגישה לא שווה.
הכל.
ועצם זה שאמר את שמי, ועוד כשהציע לעזור ולהגן עליי, לימד אותי לעמוד על שלי, ודרש ממני לקרוא בשמו.
זה נתן לי תקווה שאני לא יכולה להסביר.
וחשק לעוד, להעמיק את הקשר איתו. אפילו שהוא נסיך.
לכן כשהרפה מידי זה כאב.
"שנשב?" שאל
הינהנתי.
התישבנו שוב על הכורסאות והנסיך שלף מהמדף ליד דף גדול.
כשפרס אותו על השולחן ראיתי שזה תרשים.
"כתבתי כאן את כל הנושאים שמטרידים אותי ואצטרך את עזרתך." אמר, רכן כלפי השולחן והזיז את שערו הצידה.
"דבר ראשון" אמר והצביע על הכותרת הכי גדולה "יחס למשרתים הארמון, הייתי רוצה שתספכי לי איך התייחסו עלייך מרגע שהרגעת לכאן, וגם בהמשך, על דברים שעברת כאן, הכל"
מבטי עדיין היה מרוכז בתרשים כשהבנתי שהוא מסתכל עליי ומחכה שאדבר.
"אה" אמרתי במבוכה והתעסקתי בהיסח הדעת בקצה הצמה שלי שנשמטה על כתפי "טוב אממ כשהגעתי לכאן אני, עברתי כמה בדיקות.."
"מה זה אומר?" שאל הנסיך וראיתי שהוא נדרך.
הישרתי מבט לעיניו "לקחו אותי בכוח לאיזשהו חדר קטן.
היה שם את האחראי על המשרתים, הוא, שאל אותי כמה שאלות" התחמקתי "וגם הזריקו לי ויטמינים ו.."
"למה? באת ממשפחת אצולה. לא חסר לך אוכל"
"הייתי קטנה מידי מבחינתם. הם הזריקו לי גם הורמוני גדילה"
"מה?! אבל זה הפרה בוטה של חוק 278!"
"באמת?" שאלתי בסקרנות.
ידעתי שחיללו לגמרי את צנעת הפרט שלי ופרצו לדברים הכי אישיים שלי אבל לא ידעתי שהם עברו על החוק.
"כמובן!" הוא אמר וקם נסער , והתחיל להתהלך מצד לצד "אני לא מבין איך הם הרשו לעצמם לעשות את זה! אסור להזריק דברים כאלה בלי רשותו של המטופל, ואני מניח שלא שאלו לרשותך"
"למען האמת לא" הודתי, ואז במחשבה של אם כבר לספר אז לספר הכל. ניסיתי להילחם בהם. אבל הם רק פצעו אותי"
"פצעו אותך??" הנסיך החיוור ועצר מהילוכיו.
הנהנתי ואז בהיסוס הפשלתי את שרוול החולצה שלי עד המרפק.
צלקת דקה מחרב הייתה מתוחה לי מפרק כף יד ימים עד המרפק.
התעלמתי משאיפת התדהמה של הנסיך ואמרתי "באותו רגע לא ידעתי כל כך מה עושים לי. רק אחר כך כשהבנתי מה הם הזריקו לי.. אבל כבר לא היה לי מה לעשות עם זה"
הנסיך התיישב בחבטה על הכיסא "תמשיכי, מה הם עוד עשו לך?"
"טוב" התחלתי בהיסוס "הם שאלו די הרבה שאלות עלי, וידאו דברים"
"איזה דברים?" שאל הנסיך.
לא יכולתי לספר לו. זה היה מביך מידי
"כל מיני שאלות אישיות על החיים שלי" התחמקתי והוא לא לחץ "אחר כך לקחו אותי למגורי המשרתים, הצמידו לי משרתת ותיקה שתעזור לי להתאקלם וזהו.
יום אחרי זה נזרקתי לתוך עבודות פיזיות שאני לא מכירה ורגילה.
היו ימים שלא יכולתי לזוז מרוב שהגוף שלי היה תפוס" חיבקתי את עצמי "כאב לי כל כך."
עצרתי שנייה והשתהתי עם עצמי אם אני רוצה לספר לו את החלק הבא.
נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי "כשרק הגעתי לכאן הייתי בטוחה שהמשפחה שלי תתקשר איתי. תתנצל, שניקולאס יכתוב לי מכתב. שאר המשרתים היו מקבלים מידי פעם מעטפה עם כסף מהבית או איחולים. אני לא קיבלתי כלום.
זה הרג אותי כל הזמן הזה" חנקתי את הדמעות "המשכתי לעבוד פה. כל יום קמתי יותר חלשה מהיום הקודם, אני לא יודעת אם אתה מודע לכך שהמשרתות עושות לפעמים גם עבודה פיזית כבדה כמו של גברים כי יש מחסור בכוח אדם.
אבל בכל מקרה מאז שאני כאן כבר שלושה משרתות נפטרו מתאונות עבודה וחולשה"
עצרתי והבטתי בנסיך.הסעת צער והלם במחבת שפוכה על פניו "והמלך" לחש "מה הוא עושה בנידון?"
"טוב.." התחמקתי "הוא די מפחיד אותנו, וגם אתה יודע עם כל המריבות שלו עם הנשים הוא היה מוציא עלינו את העצבים שלו" אמרתי ונופפתי בידי כמבקשת לסלק דברים רעים ממוחי.
"מה אמרת?!" קולו החד הרתיע אותי וגם לי להביט בפניו
"מה?"
"איזה נשים?"
נשכתי את שפתי, הוא לא יודע.
"ה.. הנשים" מילמלתי בקול חלוש
"איזבל מה את לא מספרת לי?" שאל בקול קר ועצור.
נשמתי "אם אתה לא יודע הוד מעלתך אני לא בטוחה שאני האדם לספר לך"
מרוב הזעזוע שלו הוא אפילו לא תיקן אותי שלא קראתי בשמו. וטוב שכך.
"אני דורש שתספרי"
"לא" אמרתי ביודעין מה זה יעשה לו לשמוע את זה על אביו.
עורק פועם בצוואר שלו "אני דורש"
נשכתי שוב את שפתי "הוא אממ.. אחרי שהמלכה ניפטרה, הוא לקח הרבה נשים."
"מה הכוונה לקח?"
"בבקשה אל תכריח אותי להגיד לך"
הוא הביט בעיניי במבט צורב "את לא מבינה? אני חייב לדעת."
"אחרי שהמלכה נפטרה הוא היה הולך עם הרבה נשים, כל הזמן שוכב עם מישהי וזורק אותה. והם רבו וצעקו הרבה אז.."
אבל עצרתי כשראיתי את פניו של הנסיך.
הם האדימו ונראה כאילו קשה לו לנשום הוא הסב מבט
ונראה כאילו הוא לא יודע איך להגיב.
"הוד מעלתך אני.."
"אל" הוא קטע אותי "אל תדברי עכשיו"
שתקתי מביטה בו כעיקל את זה.
לא עלה על דעתי שאינו יודע את זה והתחרטתי כל כך על פליטת הפה המטופשת הזאת
לבסוף הוא נשם נשימה עמוקה והביט בי "תודה שסיפרת לי"
הפגיעות בעיניו שברה אותי.
רציתי לחבק אותו. כל כך רציתי.
אבל לא ידעתי איך יגיב וכמה זה ראוי בסיטואציה.
ידעתי שסיימנו להיום לכן קמתי "אל תיתן לזה להשפיע עליך, בבקשה" לחשתי.
הוא לא הביט בי ולא הגיב.
נאנחתי ויצאתי מחדרו.
הרגשתי כאילו אני זרקתי בחדר פצצה שפוצצה את ליבו הקטן לרסיסים.

•אדוארד•
שמעתי את הדברים שהיא אמרה אבל המוח שלי סירב לעקל אותם.
אבא? אבא שאהב כל כך את אמא? אבא, שנחשב בעיניי לאחד האנשים הנאמנים בעולם? אבא? אבא שלי?
בחילה גאתה בפי ומיהרתי לשירותים.
זאת הייתה ההקאה השניה שלי בשבועות האחרונים וזה החליש את גופי כל כך.
התכווצתי במחאה כשהגוף שלי הוציא את כל האוכל ממנו.
בסוף נשארתי ישוב על הרצפה הקרה המבריקה.
רציתי להישאר שם כמה שרק אפשר.
לא ידעתי איך אוכל להסתכל על אבא ולהעמיד פנים שהכל בסדר.
לא יכולתי לעשות את זה יותר.
חלק בי גם לא האמין, לא רצה להאמין שאבא עשה את זה.
החלטתי לרגל אחריו ולהישאר ער הלילה.
ועם ההחלטה הזאת הלכתי לאימון סיוף.