האהבה שלי

פרק עשרים ושתיים ~ עלטה ~

•אדוארד•
התעוררתי כשהחושך מקיף אותי.
אימצתי את עיניי וראיתי שכבר לילה, ואני עדיין נמצא בבית הקברות, ליד הקבר של אימי.
ניסיתי לזוז אבל ידיי היו קשורות באזיקים.
וגם רגליי.
הבטתי סביבי בפראות וקראתי לקייסי.
למרות שבתוכי ידעתי שהיא מתה.
"תתפקס אדוארד" מילמלתי "בלי פאניקה"
הבטתי סביבי בנסיון לראות משהו שיכול לעזור לי להשתחרר ואז ראיתי את זה.
על הזכוכית שהגנה על הקבר של אמי היה מרוח אותיות.
אדומות, מדם.
פתאום שמתי לב כמה גופי כואב.
הם הכו אותי ללא ספק.
אימצתי את עיניי בחושך כדי לקרוא את האותיות על הקבר.
צמרמורת עברה בי כשקראתי את המשפט
"זאת אזהרה. לפני שתצטרפו לקבר כאן, לנצח.
הביאו לי את המלוכה"
"הבן זונה הזה" מילמלתי והבטתי סביב בפראות
"רוברט" צרחתי "רוברט צא ותילחם כמו גבר. איך אתה מעז לחלל ככה את הקבר של אמא!"
זעם בער בי ושום פחד לא היה בגופי. רק כעס ושנאה קרה.
טילטלתי את עצמי וניסיתי להשתחרר מהאזיקונים שכבלו את ידיי ורגליי אבל זה רק חתך את עורי.
לפתע כאב נוראי פילח אותי.
השפלתי מבט וראיתי כתם אדום על החולצה הלבנה שלי.
באזור של הבטן.
זה לא הרגיש כמו חתך, ובחיים לא כאבה לי ככה פציעה.
עשיתי הערכת מצב מהירה והבנתי שבגלל שלא הבחנתי מיד בכאב מצבי חמור.
נשכתי את שפתיי וניסיתי לזוז טיפה ימינה לכיוון האבנים.
כל תזוזה של פלג גופי העליון העבירה בי גלים של כאב.
עצרתי לשנייה לנוח, מתנשף.
ואז המשכתי.
הגעתי לבסוף לאבנים וניסיתי להזיז את ידי למצוא משהו חד שיחתוך את האזיקונים.
כל האבנים היו חלקות.
כמעט בכיתי מרוב תסכול.
לא ידעתי מה לעשות אז נשענתי לאחור על עץ וניסיתי להתרכז בנשימות שלי.
ביידים כבולות קרעתי פיסת בד מהשרוואל והנחתי אותה בעדינות על הבטן.
ואז לחצתי על הפצע.
נאנחתי בכאב אבל המשכתי להדק לגופי את הבד בתקווה שהדימום יעצר.
איך הוא ידע שאני כאן? איך הם ידעו?
מוחי געש ולא הפסקתי להביט סביב, מפחד שיקפצו אליי משום מקום
כבר הרבה זמן לא פחדתי ככה.