האהבה שלי

פרק שישים ~ אמת או חובה ~

~ איזבל ~
סיימתי לטפל בו והתיישבנו על המיטה בחדרו.
הוא עדיין היה בלי חולצה, מה שהסיח את דעתי ממש.
"אני אוהבת אותך" לחשתי לשפתיו.
אדוארד שלח יד לקוקו שלי והוריד באיטיות את הגומיה .
"מושלם" הוא אמר וחייך כששערי היה מפוזר.
עיניו העמיקו להביט בעיניי כאילו אני האדם היקר לו ביותר ביקום.
הרגשתי רגש כל כך חזק כלפיו שלא ידעתי איך לבטא אותן במילים.
הוא רק הביט בי וליטף את שערי.
ידעתי ששנינו מרגישים את אותו הדבר.
"זה ממש לא חוקי, היופי שלך והשיער הזה" אמר.
"לא כי אתה. עם כל השרירים האלה אני צריכה להיות ממש מאופקת עכשיו " המילים נפלטו מפי ומיד הסמקתי כשקלטתי מה אמרתי.
הוא הביט בי שנייה ואז פרץ בצחוק.
אלוהים, איך אהבתי לשמוע אותו צוחק.
הרגעים הנדירים האלה בהם צחק, ריגשו ומילאו אותי כל כך.
טמנתי את פניי בחזהו והצטרפתי לצחוקו.
"אני לא מגביל אותך, אבל אנחנו צריכים להיזהר" לחישתו העבירה רטט בגופי.
הנחתי את ידי על עורו החשוף, הבהיר, השרירי והמכוסה צלקות. הוא היה יפיפה.
איך הוא יכול לחשוב על עצמו דברים נוראים כל כך?
"אז נזהר" אמרתי.
התקרבתי והתיישבתי ביו רגליו.
ידיו הונחו על גבי התחתון והוא קירב אותי אליו.
השפתיים שלנו נפגשו בלהט.
ידיי עלו מחזהו לזרועותיו.
הוא היה רעב אליי כמו שהייתי אליו.
שינינו תנוחה ואדוארד השכיב אותי בעדינות במיטה והיה מעליי, נזהר שלא למעוך אותי.
הוא נישק את צווארי ואת פניי.
נשימותיי נעשו כבדות.
ואז שמענו בום מהמסדרון.
בבת אחת אדוארד קפא ושלח מבט מלא אימה לכיוון הדלת.
חיכינו כמה שניות עד ששמענו קולות של שומרים צוחקים.
אדוארד פלט נשימה רועדת.
" זה לא הוא" לחשתי וליטפתי את לחיו "זה לא הוא"
אלוהים, הוא היה כל כך קרוב אליי והייתי יכולה להישבע ששמעתי את פעימות ליבו המהירות מפחד.
לקח שנייה עד שהוא נרגע ואז הוא זז מעליי והתיישב על המיטה. ראשו כבר בין ידיו.
"נמאס לי. פאקינג נמאס לי איזי. אני רוצה לתת לך הכל, ואני פשוט לא יכול"
הרגשתי טעם מר בגרוני והנחתי את ידי על גבו "תסתכל עליי" ביקשתי.
הוא הסתובב אליי ונמנע מלהביט במבטי.
חפנתי את פניו בין ידיי "אתה איתי?" שאלתי "אתה אוהב אותי?"
הוא הינהן "כמובן"
"אז זה מספיק לי לגמרי" הבטחתי "אני רק רוצה שלא תפגע. ולא אכפת לי אם זה בא על חשבוני"
"אבל לי אכפת.."
הנחתי את אצבעי על שפתיו "אדוארד. אתה מרגיש יותר טוב? כבר לא כואב?"
הוא הינהן "הכדור התחיל להשפיע"
חייכתי.
אחרי שניסיתי לשכנע אותו ללכת למרפאה וזה לא עבד לפחות הוא לא סובל עכשיו מכאבים.
"אז בוא נלך לצריח" לחשתי. "שם אף אחד לא יפריע לנו"
חיוך ממזרי עלה על שפתיו "איזבל, מה את מתכננת?"
משכתי בכתפיי וקמתי מהמיטה.
"אני רק צריכה להביא משהו מהחדר שלי. ניפגש שם"
אספתי מהר את שערי לקוקו ויצאתי מהחדר.
הרגשתי מאושרת ומפוחדת בו זמנית.
החדר היה חשוך כשנכנסתי ורייצ'ל לא הייתה בו למזלי.
חיטטתי בערימת החפצים הזעומה של רייצ'ל ומצאתי את הבושם הקטן שמארק קנה לה.
היא אמרה לי לפני כמה ימים, אחרי שהיא כבר ידעה על אדוארד שאם אני רוצה אני יכולה לקחת אותו.
עכשיו התכוונתי לנצל זאת.
לקחתי את הבושם וריססתי מעט על אמות היד שלי והצוואר.
הריח היה עדין, לא חזק מידי אבל נשי מאוד.
הוא יאהב את זה בטוח.
אחר כך צחצחתי שיניים במהירות, וזהו.
הייתי מוכנה.
הלכתי לצריח.
הארמון היה שקט עד שהגעתי לקומה השנייה והתאבנתי ככשמעתי את קולו של המלך.
ואז צחוק של אישה.
שחררתי נשימה נרגזת והבטתי בהם נעלמים באיזה חדר.
אז הוא מכסח את הבן שלו במכות ואז שוכב עם מישהי? דרך מעולה להיפטר מרגשות אשם.
הבטתי בדלת בגועל ואז התקדמתי במהירות לצריח.
עליתי במדרגות כבר יודעת מאילו צריך להיזהר.
הדלת הייתה פתוחה וכשנכנסתי אדוארד מיהר וחיבק אותי.
"כבר הייתי בטוח שאבא תפס אותך! למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאל בדאגה.
משכתי בכתפיי "הייתי צריכה להתארגן"
נשארנו עוד כמה שניות מחובקים והבחנתי שהוא פרש שמיכות וכריות על הרצפה. והוא היה עם חולצה קצרה ושחורה שהבליטה את זרועותיו השריריות.
איך הוא סחב לפה הכל במצב שלו??
הוא חייך ואז התקרב ואפו נגע בשקע בין צווארי לכתפי "הריח מושלם" לחש. ואז נשק לי שם.
בלעתי רוק "אדוארד" לחשתי.
הוא התרחק והביט בי "מה?"
"איך הרגל שלך?"
"בסדר. זה כבר לא כואב" שמעתי בקולו שהוא משקר.
ראיתי שהוא עומד בקושי, והוא עדיין צלע.
"בוא נשב" אמרתי ואחזתי בידו.
התיישבנו והוא הביט בי בחשש "מה נהיית רצינית כל כך?"
ידעתי שהוא לא יסלח לי אם אסתיר זאת ממני וידעתי שהוא מחכה להזדמנות לתפוס את אביו על חם.
ומצד שני לא רציתי להרוס לנו.
"ראיתי... ראיתי את המלך נכנס עכשיו עם אישה לאיזה חדר בקומה השנייה. אני לא רוצה להסתיר את זה ממך"
הוא הניד בראשו בכעס "זה לא משנה, אני לא חזק מספיק כדי להתעמת איתו עכשיו "
הנחתי את ידי על לחיו "אני חושבת שהכי טוב שתברר קודם מה הוא מסתיר. דבר עם רוברט מחר"
הוא הינהן "זה מה שתכננתי"
ראיתי שכאב לו לשמוע את מה שאמרתי.
כאב לו מאוד. רציתי להסיח את דעתו.
"היי. יודע מה? בוא נשחק משחק!"
"משחק?" הוא שאל והינהנתי.
לקחתי בקבוק יין ריק שהיה על רצפת הצריח והתיישבתי מולו.
"מכיר אמת או חובה?"
הוא הניד בראשו וגילגלתי את עיניי בחיוך.
"טוב אז אני מסובבת את הבקבוק. מי שיוצא לו שהפקק מצביע עליו שואל שאלה את השני אך הוא רוצה אמת או חובה. אם אמת נשאלת שאלה והוא חייב להגיד את האמת. או לעשות משימה, וזה חובה, הבנת?"
"אני חושב" אמר באיטיות.
"יופי אז נתחיל"
הנחתי את הבקבוק ביננו וסובבתי אותו.
הפקק הצביע על אדוארד .
"אמת או חובה?" שאל אדוארד.
"אמת"
הוא הביט בי בהרהור חושב על שאלה.
"מה גרם לך לראות את הטוב שבי? עוד בהתחלה כשהכרנו"
"אני חושבת שזה שעזרת לי. לקחת אותי לטיפול, התעניינת בשמי, זה יחס שמעולם לא קיבלתי" אמרתי בעדינות "יחס אנושי. ועוד ממישהו בדרגה שלך זה היה בלתי נתפס בעיניי אחרת שהתייחסו אליי כמו סמרטוט.
אז זה כבש אותי" אמרתי
"ואז התאהבת בי בטירוף?" שאל בחיוך.
"ואז התאהבתי בך בטירוף" אישרתי בחיוך.
"טוב. תורי" אמרתי.
סובבתי את הבקבוק והפעם יצא שאני שואלת.
"אמת או חובה?"
"אמת"
"מה החלום הכי גדול שלך?" שאלתי בסקרנות.
הוא הרהר בשאלתי "פעם זה היה לרצות את אבא שלי. היום זה לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה"
"איך אתה רוצה?"... שאלתי בעדינות.
"אני רוצה להתחתן" אמר והישיר מבט לעיניי "אני רוצה משפחה וילדים. פעם לא רציתי כי הייתי בטוח שאהיה אבא נורא כמוהו אבל היום אני רואה את ג'ון ורוז, ואת האושר שלהם ואני רוצה את זה גם.
אני רוצה משפחה חמה, משהו שכבר הרבה זמן אין לי"
זה ריגש אותי כל כך.
וחייכתי אליו.
שמתי לב לשתי דברים.
א. שהוא לא הזכיר את המלכות למלך בשום שלב.
ב. הוא לא רמז שהוא רוצה אותי בזה.
הדחקתי את זה הצידה וסובבתי את הבקבוק.
"אמת או חובה?" שאל אותי
"אמת"
"מה הדבר שאת הכי אוהבת בי?' הוא חייך חיוך שובב.
"אם אתה מתכוון למראה. את הכל. אבל השיער והעיניים והיום מסתבר גם השרירים מעל כולם."
הוא צחקק והביט בי במבט אוהב.
"אבל אם אתה מתכוון לאופי שלך, אז אני אוהבת שאתה צוחק, אני, אני חולה על הצחוק והחיוך שלך" אמרתי בכנות "אני אוהבת שאתה דואג ומגונן, אני אוהבת שאתה כנה. אני פשוט אוהבת אותך"
הוא הביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח.
ואז פלט אנחה עמוקה "גם אני אוהב אותך איזבל. את כולך"
דמעות עלו בעיניו שוב.
הזזתי את הבקבוק הצידה וחיבקתי אותו בעדינות נזהרת שלא להכאיב לו.
"למה אתה בוכה?" לחשתי.
הוא הניד בראשו לתוך כתפי ולרגע לא ענה, ואז אמר:
"כל הגוף שלי כואב. אני מלא בכעס על עצמי, אבל הלב שלי מלא בחום ואהבה אלייך. זה יותר ממה שמגיע לי"
התרחקתי ממנו "מגיע לך רק טוב"
הוא הביט בי בחוסר אונים.
ואז מבלי שאני יודעת מי שתל את המילים האלה בפי הם פשוט יצאו.
"אמא שלך הייתה רוצה שתהיה מאושר" לחשתי.
"את חושבת?" קולו היה צרוד.
חיבקתי אותו אליי ולחשתי "אני בטוחה"
"וזה בסדר לבכות" הוספתי וליטפתי את שערו "אני אהיה פה לחבק אותך, תמיד"