האהבה שלי

פרק ארבעים ושבע ~ דון פוקר ~

• אדוארד •
בין אם רציתי בזה ובין אם לא משפחות האצולה עמדו להגיע מחר.
הייתי צריך להכין נאום קטן והרגשתי אבוד בתוך כל הניירות.
זאת הייתה שעת הצהריים, ישבתי בחצר מתחת לעץ גדול וניסיתי לחשוב איך לחדור ללב העם.
יש מהומות בלתי פוסקות בעיר הבירה, ידעתי שהגורם המרכזי לכך הוא שהם רוצים תזוזה במלוכה.
משהו שהארמון יעשה למען העם.
אבל לאבא חשוב יותר להרגיע את משפחות האצולה.
"אני מקבל את הכתר בעוד חודש והייתי רוצה לשים את טובתכם בעדיפות העליונה" ניסיתי להמשיך את המשפט אבל מיהרתי למחוק אותו. זה נשמע כאילו אני מחכה כבר לקבל את הכתר ולשלוט בהם.
למען האמת הסיבה היחידה שרציתי כבר את ההמלכה היא כדי שארגיש יותר ביטחון בקשר עם איזבל.
מאז האיומים של רוברט הרצון שלי למלוך התערער לגמרי.
כל מה שרציתי הוא לבלות בחברתה של איזבל.
חיכיתי כבר לארוחת הערב שם אוכל סוף סוף לראות אותה.
השפלתי את פניי שוב לנאום הלא מוכן וניסתי להמשיך את המשפט שפתאום הבחנתי בשומר נמוך שמתקרב לעברי.
נעמדתי מיד "מה קרה, המלך בסדר?!"
הוא הנהן "הכל בסדר הוד מעלתך. התבקשתי למסור לך משהו"
הוא הושיט לי תיקייה קטנה ונרגעתי כשהבנתי במה מדובר "תמסור לו שאני מקווה שאפשר לסמוך עליו"
הוא חייך "המפקד כבר ידע שתגיד את זה. הוא אמר שלא תדאג, הוא איש הקשר שלך מעכשיו"
הנהנתי "תודה"
הוא החווה קידה והלך.
מוקדם יותר היום ביקשתי ממפקד המשמר רשימה של שמות כל השומרים ששמרו על חדרי בחודש האחרון.
אחרי שנעזרתי בו בחיפוש אחר גופת השומר שהרגתי ולאבא לא נודע מזה הרגשתי שאפשר לסמוך עליו גם במציאת המרגל.
"אני מקווה שתתנו לי יד כשאהיה מלך ואני אתן לכם יד בחזרה"
אילתרי בפראות איזה משפט וסיימתי את הנאום.
היה ברור לי שאצטרך לעבור עליו שוב אבל כרגע זה לא שינה לי כל כך.
הגעתי לחדרי, התיישבתי ליד השולחן ופתחתי את התיקיה.
לקחתי עט וסימנתי בקו את כל השמות שחזרו הרבה פעמים.
לבסוף הסתכלתי על השם הכי הרבה מסומן בפער.
"דון פוקר"
קמתי ממקומי וחזרתי למשרד של המפקד על המשמר, אדריאן.
"תברר לי כל מה שאתה יכול על השומר הזה. מה הרקע שלו, איפה הוא שומר עכשיו, כל דבר"
רתחתי מזעם.
בעיקר על עצמי.
מעולם לא התעמקתי בשומרים שלי.
אבל הייתי צריך לשים לב שיש את אותו בחור מתחת לאף שלי כל הזמן.
"הינה הוד מעלתך" אמר אדריאן "שמו דון פוקר, בן שלושים, הוא הגיע לארמון לפני חצי שנה, מאז שומר עלייך בנאמנות"
"אין שום רקע? שום מידע אחר?"
המפקד הניד בראשו וחשד נראה בעיניו "כלום. מעניין איך הוא התקבל. אני בודק במפורט את השומרים במיוחד את אלו ששומרים על המלך או עלייך"
עוד רמז בהיר כשמש לכך שמשהו כאן חשוד "איפה הוא שומר עכשיו?"
"הוא בחדר האוכל. הנה תמונה שלו"
חקקתי את מראה פניו של הבחור בזכרוני, עיניים חומות, אף טיפה עקום, נמשים ושיער מתולתל.
"תודה" אמרתי ויצאתי מהחדר.
השעה הייתה ממש לפני ארוחת הערב וקיוויתי שהאולם עדיין לא מלא.
נכנסתי לחדר האוכל המלא משרתות שעורכות את השולחן.
הבטתי לפינות החדר. ארבע פינות, שומר בכל פינה.
איתרתי אותו בפינה שקרובה למטבח. הוא דיבר עם איזה משרתת.
כשהתקרבתי התחוור לי שזאת איזבל.
היא צחקה ממשהו שהוא אמר.
כאילו לא כעסתי מקודם עכשיו הכעס שלי התעצם כפליים.
"סלחו לי " התקרבתי אליהם ואיזבל פנתה אליי מבט מופתע על פניה "אד.. הוד מעלתך!"
"שלום גם לך, אני אשמח לדבר עם השומר הזה. ביחידות"
מבטה עבר ביננו, מבולבל. היא החוותה קידה מהירה ואז התרחקה במבט מוטרד.
"כן הוד מעלתך, במה אפשר לעזור?"
"מה שמך?" שאלתי.
"דון"
"שמך המלא!"
"דון פוקר אדוני"
התקרבתי אליו ודיברתי בטון מאיים "ולמה לעזאזל אתה שומר עלי 24 שבע דון? מי שלח אותך?!"
"אני לא מבין על מה אתה מדבר"
"אל תיתמם" צעקתי ודחפתי אותו אל הקיר, מרתק את גרונו בעזרת מרפקי
"רוברט. רוברט שלח אותך נכון?"
ראיתי את הצבע אוזל מפניו "בבקשה" הוא לחש "זה לא אשמתי. הוא סחט אותי"
"זה לא מעניין אותי. הוא שלח אותך או לא?"
השומר הינהנן במהירות.
"ואתה שמת את המכתב בחדר שלי? אתה אמרת לו עליי ועל המשרתת?"
הוא הנהן שוב, מבטו מפוחד.
"למה דיברת איתה עכשיו?! רצית לפגוע בה?!"
הוא לא ענה.
"אני יכול עכשיו להשליך אותך לצינוק" סיננתי "תן לי סיבה אחת למה לא"
"הוד מעלתך.. אני יכול להסביר.."
"לא מעוניין לשמוע" סיננתי והורדתי את זרועי מצווארו. נשמתי נשימה אחת כדי להירגע ואז אמרתי
"תמסור לו שעליתי עלייך. ותמסור לו שאני רוצה שניפגש בהקדם.
מעכשיו אני לא מוריד ממך את העיניים ואם אתה עוד פעם אחת
מתקרב אליה.." רכנתי אליו ולחשתי "זה יהיה יותר ממילים שנחליף" נגעתי קלות באקדח שבחגורתו והבטתי בעיניו לוודא שהמסר נקלט.
הוא נראה מפוחד וזה הספיק לי לעת עתה.
כרגע אני צריך אותו עדיין בארמון כדי לתקשר עם רוברט.
אבל אחר כך אפטר ממנו.
היועצים התחילו להיכנס לחדר האוכל והתיישבתי במקומי.
אבא עדיין לא הגיע.
הבחנתי באיזבל מתקרבת לשולחן שבו ישבתי.
היא ניגשה אליי ותוך כדי שמזגה מיץ לכוסי לחשה "מה זה היה?"
שלפתי מכיס החליפה שלי את הפתק שהכנתי כדי לתת לב מבעוד מועד.
קירבתי את ידי אל ידה הרפויה לצד גופה ונתתי לה אותו.
"תזהרי" לחשתי.
היא הניחה את הקנקן והתרחקה.
ראיתי אותה פותחת בהחבא את הפתק. שלוש מילים בלבד רשמתי לה שם "היום בצריח , בחצות"
כשקראה את מה שרשום חיוך קטן עלה על פניה והיא היישירה מבט אליי וזקפה את אגודלה.
כולם היו עסוקים בלאכול כך שיכולתי לחייך אליה בחזרה.
אבא נכנס והתיישב לידי ומיהרתי למחוק את החיוך מפניי.
חיוכה היה מאושר כשנכנסה למטבח.
רציתי כבר שיגיע חצות.