האהבה שלי

פרק עשרים ושבע ~ סטירה ~

•אדוארד•
זה היה רע, רע מאוד.
אם היא שמה לב שעברתי משהו אבא בטוח ידע.
החלקתי את שערי כמה פעמים והתעלמתי מהכאב של החתך.
בכל מקרה הייתי חייב להתנהג רגיל.
לנסות לפחות.
לכן פניתי לצאת מהחדר וללכת לבדוק מה עם רוז אבל כשפתחתי את הדלת ראיתי את אבא, עומד זועם בחוץ.
דקירת פחד עברה בחזי.
"תיכנס"
נכנסתי חזרה לתוך החדר ואז הוא סגר את הדלת, ונעל אותך.
"אדוני?" שאלתי, השתדלתי שלא ישמע את הפחד בקולי. רק שלא נודע לו על אתמול.
הוא לא ענה ורק ניגש אל התמונה הגדולה בקיר, והתבונן בה.
הבטתי בו בזמן שהוא העביר את ידו על זרועו בתמונה המונחת על כתפי.
ואז הוא הסתובב אליי "אתה צריך ללמוד לשמור על הפה שלך אם אתה מעוניין למלוך תחתי"
"מה?"
"אתמול" הוא אמר וצמצם את המרחק ביננו "עם היועצים. לא אסבול עוד הבכה כזאת שוב"
שתקתי.
"אין לך מה להגיד?" שאל בכעס.
הנדתי בראשי.
ואז תוך שנייה הוא הכניס לי אגרוף חזק לתוך הבטן.
זעקתי בכאב ונפלתי על הרצפה.
לרוע מזלי היד שלו פגעה בדיוק איפה שהפציעה הטריה שלי.
"קום" הוא סינן.
ניסיתי לעמוד, רגליי כשלו, אבל לא רציתי שיראה כמה כואב לי אז הישרתי מבט לעיניו הקרות.
איך אדם יכול להיות קשה כל כך לבנו ובה בעת רך לעם שלו.
"אתה לא תגיע יותר לישיבות עם היועצים עד הודעה חדשה"
"מה?!" זעקתי ואז הוא הרים את ידו וסטר לי.
ראשי הוטח לאחור מעוצמת המכה.
הזזתי את פניי באיטיות ואז קיבעתי את מבטי בפניו.
"אל תעז להרים עליי את הקול"
ואתה אל תרים עליי יד! , רציתי לזעוק את זה, רציתי לצרוח, אבל שתקתי, כמו שאני עושה כל החיים.
"האם זה ברור?"
"כן אדוני" לחשתי. מבטי מושפל.
"יפה" הוא אמר, ויצא מהחדר.
איך שהוא יצא שחררתי את אנחה מיוסרת ורגליי כשלו לרצפה, הפנים שלי בערו והבטתי בכתם האדום שהתפשט בהדרגה בתחתית בטני.
"לא לא לא" מילמלתי ובידיים רועדות פתחתי את הכפתורים של החולצה.
הבטתי בזעזוע בחתך הפתוח, התפרים נקרעו.
לא יכולתי ללכת למרפאה, איך אסביר למרתה את מה שקרה?
עצמתי את עיניי בחוזקה ואז פתחתי אותן.
כבר עבר כל כך הרבה זמן מאז שהרביץ לי בפעם האחרונה, וכל פעם זה כואב מחדש.
באותו רגע נפתחה הדלת, ואז נסגרה. הייתי בטוח שזה אבא שוב אז הצמדתי את הפתחים של החולצה ביד אחת וביד השנייה הרמתי לגונן על ראשי "בבקשה" מלמלתי "אני מצטער"
"אדוארד" הלחישה המבוהלת והקטנה החזירה אותי למציאות.
הבטתי בנכנס, זאת הייתה איזבל.