האהבה שלי

פרק שלושים ותשע ~ סיבה ~

~ איזבל ~
הכאב בליבי היה בלתי נסבל.
מחיתי את הדמעות מעיניי וחזרתי לקפל את הכביסה.
זה לא שלא צפיתי את זה. כשבאתי לחדרו היה לי פחד שהוא יתחרט, שיפחד.
גם אני פחדתי.
אבל לא ככה.
לא לדבר אליי בשנאה וגועל כאילו לא היה בינינו כלום.
הרגשתי שהוא רוצה אותי אתמול, איך כל זה יכול להימחק בעיניו ברגע?!
חשבתי שאני מכירה אותו, חשבתי שאני מתאהבת בו, ועכשיו הכל נהרס.
לא. אני עדיין מאוהבת בו. אבל זהו. נגמר.
ניקולאס תמיד אמר לי שלאף בחור לא כדאי להתעסק איתי.
תמיד שהם היו פוגעים בי מהר מאוד הפכתי את העצב לנקמה. לחוסן ולשנאה כלפיהם.
אבל זה.. כל כמה שניסיתי לכעוס על אדוארד ברמה של לשנוא אותו לא הצלחתי.
הוא ממש נכנס לי ללב..
אבל אז תקע לי סכין.
וסובב אותה.
ואפילו לרייצ'ל לא יכולתי לספר את זה.
שמטתי את הכביסה בתסכול.
"יום רע?"
הקול היה מוכר לי וכשהסתובתי ראיתי משרתת יפה עם תינוקת בידיים.
"רוז!" קראתי בהפתעה ומיהרתי אליה"ילדת!"
היא צחקה "אכן. והרבה מזה בזכותך"
הבטתי בהתפעלות בתינוקת הקטנה שהייתה בזרועותיה.
"היא מתוקה"
רוז הנהנה "כשהיא לא צורחת"
צחקתי. לא האמתי שאני בכלל מסוגלת לצחוק ביום הנוראי הזה. נזכרתי במה שקרה וטילטלתי את ראשי.
"היית נראת לי מתוסכלת כשהתקרבתי" אמרה רוז והתיישבה על החומה ליד גיגית הכביסה. "את בסדר?"
הנהנתי וחזרתי לקפל את הכביסה. ואז פרצתי בבכי.
"סליחה" ניסיתי להתאפס על עצמי ולהפסיק לבכות "שעה אני יושבת פה ומשכנעת את עצמי שאני בסדר.. אבל זה כואב כל כך"
"את רוצה לספר לי מה קרה?" שאלה רוז בעדינות.
"אני רוצה.. אני פשוט לא יכולה"
"למה?"
כי אני לא יכולה להגיד שהתנשקתי עם הנסיך, ושיש לי רגשות אליו, אני פשוט לא יכולה.
למרות שהם כמו המשפחה שלו והם לא ילשינו עליו אבל..
"אני לא רוצה לפגוע בו" לחשתי.
"אבל הוא פגע בך?"
"איך את יודעת?"
היא חייכה "אני מבוגרת, ומנוסה בדבר הכואב שנקרא "אהבה". ואם להישמע פחות שחצנית נפגעתי מגברים בחיי ואני מבינה אותך"
"זה לא בדיוק שהוא עשה לי משהו" אמרתי ומוללתי את הסדין בין כפות ידיי "הוא פשוט החליט.. שזה לא מתאים לו יותר."
"וזה קרה משום מקום.. יום לפני זה היינו בטוב ממש ואחר כך הוא פשוט היה קר אליי כל כך.. כאילו לא היה בינינו כלום"
רוז הינהנה בהבנה "נפרדתם?"
"אפילו לא היינו זוג" לחשתי "זאת אומרת. אני לא יודעת מה היינו, הוא גם לא הגדיר או משהו אבל התנשקנו ו.."
מבטה לא היה חוקר, הוא היה מבין וזה גרם לי להמשיך "הוא אמר לי דברים.. בחיים לא קראו לי בשם חיבה, או חיבקו אותי ואמרו לי שאני מיוחדת" הדמעות שוב ירדו "ולמה אני עדיין רוצה אותו רוז?"
היא חייכה בעצב "אני יכולה לספר לך משהו?"
הנהנתי ומחיתי את הדמעות מפניי. "ביום שבו אני וג'ון התחתנו הכל היה נפלא. הרגשתי בחלום.שנה לאחר מכן קרה לו משהו, הוא השתנה, אמר לי דברים שבחיים לא שמעתי אותו מדבר ככה. נפגעתי כמובן, אבל עדיין אהבתי אותו. כמה ימים אחר כך התברר לי למה הוא אמר את הדברים. זה היה כי הוא התחרט שהתחתן איתי. טבעו אותו המשפחה של מישהו שהוא פגע בו בעבר והוא היה אחוז רגשות אשם שבגללו נקלענו למצב הזה וכמעט סלקו אותנו מהארמון. הוא רצה להתגרש כדי שלא אסבול בגלל זה ולכן דיבר אליי ככה"
הבטתי בה במבט לא מבין "את רוצה להגיד לי ש.."
"אני לא יודעת מה גרם לו לדבר אלייך ככה. אבל אם את מתארת שיום קודם הכל היה בסדר ופתאום הוא דיבר אלייך מגעיל וזה לא מתאים לו בכלל, אני יכולה לחשוב רק על דבר אחד. הוא עשה את זה בשבילך."
"אין מצב" לחשתי "הוא אמר שזה טעות, שהוא רק בדק אם הוא מרגיש כלפיי משהו, ושהוא טעה והוא לא מרגיש כלום"
"ו.. האם זה היה נראה לך שהוא לא הרגיש כלום שהתנשקתם?"
הנדתי בראשי. רוז לא צריכה לדעת את כל הפרטים אבל איך שהוא הביט בי, וחיבק אותי , והמילים שאמר.
"איזי.." נזכרתי במילת החיבה הבודדה אתמול.
"את צודקת" אמרתי "הוא באמת הרגיש משהו"
"עכשיו תקשיבי לי. אל תמהרי לרדוף אחריו. בכל זאת הוא אמר מילים קשות. חכי לראות את ההתנהגות שלו כלפייך בהמשך הימים, ותבדקי מה איתו."
הסכמתי איתה.
נכון. נפגעתי נאדוארד, אבל היא צדקה, אני מכירה אותו.
ומעולם הוא לא דיבר אליי ככה.
תמיד הוא גונן עליי, היה רך איתי וכנה ומצחיק.. משהו היה חייב לקרות.
רוז לחצה את ידי "אני בטוחה שיש לזה סיבה. תני לו זמן. ותראי מה יקרה"
לעת עתה דחתי את הפגיעה הצידה. ניסיתי לחשוב שבאמת הייתה לו סיבה, הלוואי, הלוואי שהייתה לו סיבה.
היום עבר ביעף.
כשהגשתי את האוכל בארוחת הערב אדוארד נמנע מלהביט בי וגם אני נמנעתי מלהתקרב לשולחנו.
צפיתי בו כשעזב לבסוף את השולחן אחרי שלא אכל כמעט דבר.
רציתי לחבק אותו, רציתי לרוץ אחריו ולדרוש תשובות.
אבל הוא ביקש שאתרחק. ולא אחזור לחדרו. נאנחתי ופרשתי לחדרים המסריחים שלנו.
המטבח היה בשיפוץ אך החדרים עדיין הסריחו מעשן.
לקחתי את הכותונת הרגילה שלי ופניתי למקלחות.
תאי האבן היו שוקקי חיים בשעה כזאת של הערב.
כמה משרתות ישבו ודיברו וחיפשתי בעיני אחרי מקלחת פנויה.
רייצ'ל עדיין הייתה במרפאה והרגשתי בודדה מתמיד. זאת פעם ראשונה מאז שהגעתי לארמון שאשן בחדר לבד.
תליתי את החלוק והמגבת על הוו, סגרתי את הדלת אחריי והורדתי את הבגדים.
פתחתי את המים והשענתי את ראשי על הקיר.
נותנת למים להרטיב אותי כליל.
פניו של אדוארד צפו ועלו לנגד עיניי.
פניו שהיו קרובות אליי כל כך בלילה, נזכרתי איך התנשקנו, איך הוא העביר את ידיו בשערי.
עצמתי את עיניי. זה לא עזר. עדיין ראיתי את הפנים שלו, עיניו נוצצות, פיו מחייך.
"איזי?" נזכרתי בפליאה שלי כששמעתי את השם החדש "זה מה שאמרתי?".
חייכתי כשנזכרתי איך הוא היתמם ומיד מחקתי את החיוך מפניי.
טלטלתי את ראשי "תתאפסי על עצמך איזבל!"
סיימתי את המקלחתי בזריזות ולבשתי את החלוק.
כשסגרתי את הדלת הקטנה של החדר השקט והלבד היה הרבה יותר מוחשי.
לא אהבתי את זה. הסתרקתי ומיהרתי להתכסות בשמכה.
הרגשתי טיפה יותר מוגנת מתחת לשמיכה אבל מהר מאוד התחלתי לבכות.
לא משנה כמה ניסיתי לא לחשוב עליו הוא עלה במחשבותי.
לא משנה כמה ניסיתי שלא להיפגע, נפגעתי.
ניסיתי להתנחם במחשבה שאולי יש לו סיבה ולאט לאט שקעתי בשינה עמוקה.