האהבה שלי

פרק חמישים ושלוש ~ כמו שאתה ~

~ איזבל ~
רגש,
חזק ככל שהוא יהיה לא חדר לתוך ליבי כבר שנה.
שנה חייתי כמו רוח רפאים, מעבודה לעבודה, מתישה את הגוף שלי עד הקצה, נלחמת כדי לא לסיים את החיים שלי.
הרגשתי שאני בחושך שאף אחד לא יוציא אותי ממנו.
והנה הגיע אדם, שהכניס אור לחיי.
לא, שגרת החיים שלי לא השתנתה במאומה.
נשארתי משרתת, שפגועה ממשפחה ומרצה את הארמון.
אבל הכרתי את אדוארד.
ועכשיו כשהבטתי בעיניו השחורות הרגשתי שמצאתי את האושר שלי.
ידיי היו על חזהו כשהפיל אותי בעדינות על המיטה בחדר השינה הסמוך.
הוא הניח את מרפקיו על המיטה כדי לא למחוץ אותי ופניו היו קרובות לפני.
פחדתי לנסות שוב לעשות משהו שלא ירצה.
העברתי יד בשערו "אדוארד?"
"מה?"
"בואי נישן פה הלילה?"
הוא שקל את בקשתי "אבל נצטרך לקום מוקדם בבוקר שלא יבחינו שנעלמנו"
הנהנתי.
חלצתי נעליים ונשכבתי.
הבטתי בו כשהוריד את נעליו.
והוא נשכב לידי והתכסנו בשמיכה.
חיבקתי אותו ונשקתי את צווארו "אפשר לשאול אותך משהו?"
"מה?"
הרחקתי את ראשי מפניו כדי שאוכל להביט בו בצורה טובה "למה אתה כל כך קנאי לפרטיות שלך?"
הוא נשך את שפתיו והסיט את מבטו.
אחזתי בסנטרו וסובבתי את פניו אלי.
הוא נאנח כשלא הסטתי את מבטי "אני מצולק איזבל"
מהקרסול עד לכתפיים. כל הגוף שלי צלקות"
ראיתי בעיניו את הכאב והגועל העצמי.
"ממה?" לחשתי.
"מכל האימונים בסייף, מהקרבות"
הנחתי את ידיי על לחיו וליטפתי את פניו.
"ומאבא שלי"
"לא" כבר לא הצלחתי לשלוט בזעזוע שלי.
הוא הינהן ואז קבר את ראשו בכתפי "אני לא רוצה שתראי את זה. זה החלק הכי מכוער בי"
"לכל אחד יש חלק שהוא פחות אוהב בעצמו" אמרתי בשקט.
הרגשתי את ראשו זז "לא. לא ככה איזבל, זה נורא"
"גם לי יש צלקת" החלטתי לספר לו.
הוא הזיז את ראשו לאחור והביט בעיניי.
"עברתי ניתוח שהייתי נערה. יש לי צלקת של החתך בתחתית הבטן.
אני לא אוהבת את זה. זה מכוער בעיניי. אני גם יודעת שאתה תגעל מזה"
הוא הניד בראשו בחוזקה "ממש לא! למה שתחשבי ככה?!"
"בדיוק אדוארד" לחשתי "למה שתחשוב ככה?"
הוא השתתק כשהבין.
התיישבתי והשמכה נפלה ממני.
הרמתי את השמלה עד שהבטן שלי הייתה חשופה.
"ואין לי שום צלקת" לחשתי "אבל אני לא אוהבת את הגוף שלי. ובכל זאת אני יודעת שאתה תאהב אותי ולא בגלל איך שאני נראת"
"נכון" לחש, התיישב וחיבק אותי. "לא משנה לי איך את נראית."
"גם לי לא משנה איך אתה נראה."
"תודה" לחש. "שגרמת לי להבין את זה"
נפלנו חבוקים על המיטה ולפתע אדוארד צחק.
"מה מצחיק?"
"סתם חשבתי על הפעם הראשונה שנפגשנו. זה גם היה במיטה, עשית לי השקמה בבוקר"
חבטתי בו בכרית "כי אתה לא התעוררת לטקס בזירה".
הוא גיחך וצחקתי.
"אני זוכרת איך התביישתי להעיר אותך"
"ואת זוכרת איך נפל לך המגש כשנתקלת בי באחד הפעמים. בחיי לא ידעתי שאני יכול להבהיל ככה אנשים"
פרצתי בצחוק "איך אפשר לשכוח"
הוא הצמיד את אפו לאפי "זוכרת את החיבוק הראשון שלנו?" שאל וחיבק אותי "את הנשיקה הראשונה?"
שפתיו היו מילמטר משפתיו.
צמצמתי את המרחק בנינו ונישקתי אותו ארוכות.
"זוכרת" מילמלתי לשפתיו.
הוא הניח את ידו על עורפי ומשך אותי אליו.
באיזשהו שלב כבר התעייפנו מהנשיקות ואדוארד כיבה את המנורה הקטנה.
החלומות הכי טובים שלי לא חלמתי על סיטואציה כזאת.
שנינו הולכים לישון ביחד, זרועותיו החזקות מחבקות אותי.
גבי צמוד לחזהו.
הרגשתי מוגנת כל כך.
"לילה טוב איזי" לחש אדוארד והטביע נשיקה מאחורי אוזני.
"לילה טוב אדוארד שלי" לחשתי ועצמתי את עיניי.
נרדמתי תוך שניות.
זרועותיו עדיין מחבקות אותי.
לא ידעתי כמה הכל הולך להשתבש מחר.