פרק ארבעים וחמש ~ המכה של המלך ~

598 24 3
                                    


• אדוארד •
הזיעה נטפה מפניי.
לעזאזל היה כל כך חם. הבטתי בקנאה בג'ון שהוריד את החולצה וחזר לעשות משקולות.
רציתי כל כך להוריד את החולצה אבל לא הייתי מוכן שיראה את הצלקות שלי.
לא הוא ולא שלושת השומרים בפינות החדר הגדול
ניגבתי את פניי במגבת, הפשלתי שרוולים וחזרתי לעשות מתח.
"מה שלום רוז? מה שלום התינוקת?" שאלתי את ג'ון שהיה שקט בזמן האימון.
"הן בסדר"
עשיתי את המתח העשירי וירדתי מהמוט בקפיצה מתקרב אל המורה שלי.
"מה קרה?"
"לא קרה שום דבר" הוא אמר בזעף והמשיך להרים את המשקולות ולא להביט בי.
משכתי בכתפיי וירדתי על המזרון מותח את רגליי התפוסות ומגניב מבטים לג'ון.
הבן אדם נראה גמור, ורותח מזעם בו זמנית.
לא ידעתי מה קרה אבל לא רציתי ללחוץ עליו. חזרתי לעשות שכיבות סמיכה ותוך כדי
מחשבותי נדדו לאיזבל.
תהיתי מה היא עושה עכשיו, ואם היא אכלה ארוחת בוקר.
חיכיתי כבר לראות אותה היום בערב.
חשבתי על הנישקות שלנו.. על הדרך בה עיניה הסתכלו בעיניי, איך שהיא צחקה כשברחה ממני, בחיי אני מאוהב בה לגמריי.
מרוב שחשבתי אליה לא שמתי לב לג'ון שהתקרב אליי ואז שאל אותי בזעם  "למה היא חייבת להיות כל כך עקשנית?"
כמעט נפלתי על הפנים מרוב בהלה "מי?"
"רוז,אלא מי?"
"מה..מה קרה?" שאלתי בחשש ונעמדתי.
"טוב, היא חושבת שבגלל שנולדה לנו תינוקת זה אומר שאין לנו זמן לעצמנו, אין ג'ון ורוז יותר יש רק ג'ון מטפל בתינוקות או רוז מטפלת בתינוקת" הוא התיישב בחבטה על הספסל וניגב את ידיו.
התיישבתי לידו "אין לכם זמן ביחד?"
"כן" הוא נבח. "כל פעם שאני חוזר לדירה היא מאכילה או מקלחת אותה או ישנה. וכשאני מציע שנשים אותה אצל אחת המשרתות שתשגיח עליה או משהו כזה היא מתעצבנת ואומרת שזאת הילדה שלנו ואיך אני יכול להפקיר אותה כך. אבל אני לא רוצה להפקיר אותה אני רק רוצה קצת זמן אכות עם אשתי"
הוא נראה מפורק.
הושטתי לו בקבוק מים קרים והבטתי ברצפה נותן לו להמשיך לדבר.
"ילדה זה האושר הכי גדול שיכולנו לבקש אבל מה זה עוזר אם אנחנו מאבדים את עצמנו בזה?"
הינהנתי "אני מבין. אבל אולי תסביר לה את זה, תגיד שאתה מתגעגע לביחד שלכם, ושאתה רוצה לבלות איתה קצת."
"אם אתה רוצה אני יכול לשמור עליה בחדרי בזמן שתלכו. היום בערב אני פנוי יש לי רק עבודות משרדיות"
"באמת?" ג'ון פנה אליי והאופתימיות הרגילה שלו חזרה לפניו "עליך רוז סומכת, איך לא חשבתי על זה?"
צחקתי והנחתי את ידי על גבו "אני אשמור עליה, תצא ותבלה עם אשתך ג'ון, נראלי זה יעשה רק טוב לשתיכם"
"אני אגיד לה" הוא אמר ונעמד על רגליו "לזה היא לא תוכל לסרב, תודה אד!"
הבטתי בו בחיוך כשיצא מהחדר כשאדם המאושר ביותר בעולם.
שמחתי שיכולתי לעזור קצת לאדם שעזר לי כל כך בחיים.
באנחה חזרתי לעשות משקולות ומחשבותיי נדדו במהירות לאיזבל שוב.
מאוחר יותר באותו יום נקראתי לחדרו של אבי.
"שב" הוא אמר כשנכנסתי.
התיישבתי מולו בשולחן הגדול והבטתי בו כשעיין בכמה מסמכים.
כשהרים את עיניו לבסוף גיליתי שקשה לי לשמור איתו על קשר עין והשפלתי את מבטי.
"יש לנו בעיה. המהומות בערים נמשכות.
לכן חשבתי שנעשה אירוע גדול שבו יבואו משפחות האצולה לארמון ויתנו עצות לחוקי הממלכה, הדבר יעשה בשידור חי וכך העם יראה שאנו מנסים לטפל בזה וגם נרגיע את משפחות האצולה שזה מספר אזרחים רב בעיר הבירה."
"מדוע קראת לי לכאן?"
"כדי לעדכן אותך. זה יקרה השבוע, אז תתכונן להתנהג כמו נסיך."
כפות ידיי היו מונחות על ברכיי ואיגרפתי אותן בחוזקה.
"חבל, אם היית קורא לי כדי לשמוע מה אני חושב על התוכנית היית שומע שבעיני יש דרך הרבה יותר טובה להרגיע את המהומות"
"לא מעניין אותי לשמוע מה אתה חושב" אמר אבא והביט בי בכעס "אני לא אהיה מוכן לסבול התנהגות כזאת ממך, קודם אתה בורח מהארמון באישון לילה ועכשיו אתה דורש להציע רעיונות"
"חשבתי ששמנו את זה מאחורינו אחרי שהבהרת היטב מה אתה חושב וגם הענשת אותי" סיננתי.
משלא ענה פתחתי במהירות את כפתורי חולצתי.
"תסתכל" לחשתי "מכולם אני מסתיר אבל ממך אין לי סיבה. תסתכל ותראה מה עשית לי"
הוא הביט ללא רגש בפניו בחזה המצולק שלי, המלא חבורות ושטפי דם מהאגרופים שלו בבוקר.
"אתה יכול לענות אותי, אבל לעולם לא תחליש אותי, להפך, אתה רק מחזק אותי אבא, אתה רק מבהיר לי מה אני לא ארצה לעשות כשאהיה מלך ויהיו לי ילדים"
לפתע הוא התעורר מהקיפאון שלו קם והתקרב אליי עד שפניו היו סנטימטרים ספורים מפניי.
"אין לי ילדים. יש לי ילד" מילותיו היו קרות, חסרות כל רגש.
קפאתי. לא הצלחתי לנשום. לא האמנתי שהוא אומר את זה. מתכחש לקיומו של רוברט.
"עכשיו צא מפה" הוא סינן והפנה לי את גבו.
כפתרתי במהירות את חולצתי ונמלטתי משם.
כמה שניסתי להיות חזק מולו, הוא תמיד ידע איך לרסק אותי.
הגעתי לחדרי ונכנסתי במהירות למקלחת.
הורדתי מהר את הבגדים והכנתי לי אמבטיה עם מים חמים.
נכנסתי לאמבטיה ונתתי לגוף שלי להרגע.
לא ידעתי למה אכפת לי עדיין מרוברט. הוא אחי. אחי שפגע בנו.
שנטש אותנו שנייה אחרי אמא מתה, אחי האיים עלינו, שהפגיז את הארמון ואיים על איזבל.
אחי.
שהיה איתי כל חיי כמעט, ועדיין אכפת לי ממנו.
הלטתי את פניי בכפות ידיי.
הזכרונות מציפים אותי.
"אד!" רוברט רץ אליי מבט מבועת על פניו.
"מה קרה?" קמתי מהכורסא ושמטתי את הספר שקראתי.
"הם אומרים שאמא חולה" הוא הגיע אליי מתנשף, עם מבט אבוד "הם אומרים שהיא גוססת"
"איפה היא?"
"במרפאה"
שנינו רצנו לחדר הגדול.
כמות הרופאים שהיו שם, אני לא אשכח את זה לעולם, רצינו להיכנס, אבל לא נתנו לנו.
הגענו מאוחר מידי. היא כבר הייתה מתה.
אני זוכר את הלוויה, אני זוכר איך הבטתי בארון ורציתי לפתוח אותו ולחבק את אמא.
אני זוכר את הזרוע של רוברט דחוקה אל זרועי.
ואני זוכר שכשחזרנו לארמון כל אחד מאיתנו התכנס בפינה שלו.
ומאז לא ראיתי אותו.
אבא הופיע בבוקר ואמר שהוא ברח. נטש אותנו.
כעסתי עליו, לא הבנתי למה ברגע הכי קשה בחיינו אחי התאום פשוט עוזב.
ואז אבא קרא לי כמה ימים אחר כך וסיפר לי שהוא נותן לי את המלוכה.
הוא אמר לי שרוברט שמע על זה והחליט לברוח.
רוברט אמר לו שזה לא מגיע לי.
מאז עברה תקופה ארוכה, ולפני יום בדיוק ראיתי את אחי.
ומשהו בי רוצה לראות אותו שוב.
יצאתי מהאמבטיה נוטף מים והתעטפתי בחלוק.
לא ידעתי איך אוכל ליצור איתו קשר.
אבל הייתי חייב לנסות.
ושוב חשבתי על אבא, תמיד הוא יודע איך לרסן אותי. במשפט אחד, הוא הכה בי וזה היה יותר כואב מכל המכות שקיבלתי ממנו עד היום.

האהבה שלי Where stories live. Discover now