האהבה שלי

פרק שבעים ושתיים ~ אני כאן ~

•אדוארד•
הבומים הפסיקו.
עיניה של איזבל היו עצומות, הדופק שלה היה חלש כל כך.
הרגשתי שאני עומד להשתגע.
לא ידעתי מה לעשות.
דפיקות נשמעו על הדלת "הוד מעלתך?! אתה כאן?!"
זיהיתי את קולו של ג'ון.
קמתי מיד על רגליי ופתחתי את הדלת.
"הוד מעלתך!" קרא ג'ון והביט בי בהקלה. "אתה בסדר?נפצעת?"
מיהרתי להרים את איזבל בזרועותי ורצתי מחדר הביטחון.
"היא נפצעה" אמרתי קצרות ורצתי למרפאה.
ההרס ששרר בארמון היה רב.
אגרטלים מנופצים, דם על הרצפה וריח של שרפה.
המשכתי בריצה עד למרפאה.
"תחזיקי מעמד איזי" התחננתי "עוד קצת"
התפרצתי למרפאה ונדהמתי מההמולה שהייתה שם.
עשרות מיטות ובהם מלא פצועים.
מרתה וכל האחיות עברו בין המיטות.
מיהרתי אליה.
"מרתה את חייבת לעזור לה! היא צריכה ניתוח עכשיו!"
מרתה בדקה את הפצע שלה "היא במצב לא טוב אדוארד, שים אותה על המיטה" אמרה והצביעה למיטה בצד החדר.
מיהרתי בריצה למיטה והנחתי אותה שם.
מרתה חיברה עירוי לשומר פצוע ומיהרה אליי.
"כמה זמן היא ככה?"
"הרבה" לחשתי.
"זוז אחורה אדוארד." היא ביקשה והתרחקתי מראשה של איזבל.
עיניה עדיין היו עצומות.
היא בקושי נשמה.
מרתה מיהרה לחבר אותה למכונת הנשמה וחיברה לה תופסן של מד דופק לאצבע.
היא לקחה מלקחיים הוציאה לה את הכדור, ותפרה לה את המקום.
"למה היא לא מרגישה שום דבר?" שאלתי בחרדה והבטתי באיזבל שלא זזה.
"היא מחוסרת הכרה" אמרה מרתה. "אבל זה לא מה שמדאיג אותי… היא איבדה הרבה דם. יותר מידי"
הבטתי בפניה החיוורות של איזבל.
"מה צריך לעשות?" שאלתי בדחיפות.
מרתה סיימה לחבוש את הפצע ובחנה את איזבל בדאגה.
"היא צריכה מנות דם."
"אז תביאי לה!"
"אין לנו" היא לחשה "כל כל הרבה פצועים.. לא התכוננו לכמות כזאת."
"מה זאת אומרת?! אז מה נעשה?! היא לא יכולה להישאר ככה היא תמות!"
מרתה הנידה בראשה ובכתה "אין מה לעשות אד"
"תני לה את הדם שלי" אמרתי ואחזתי בידה.
"זה כמות דם גדולה אדוארד זה ישים גם אותך בסכנה!"
"לא אכפת לי!" צעקתי "תעשי את זה, אני מתחנן!"
"איזה סוג דם אתה?"
"0" אמרתי "בבקשה מרתה, תעזרי לה"
"תשכב על המיטה" הורתה מרתה והצמידה מיטה למיטתה של איזבל.
נשכבתי על המיטה במהירות ומרתה חיברה לי מחט לוריד בעזרת צינור והסתכלתי כשהיא חיברה אותו לזרועה של איזבל, שעדיין הייתה עם עיניים עצומות ונשמה חלושות.
הדם עבר לאט לגופה של איזבל ומרתה הסתכלה עליה בדאגה.
עברו כמה דקות וכבר הרגשתי חלש.
הבטתי באיזבל.
עיניה העצומות נפקחו לאט.
ואז היא לחשה את שמי.
"אדוארד?"
רכנתי לעברה "אני כאן יפיפיה" ליטפתי את שערה.
"אני לא חולמת?" היא שאלה בהקלה דמעות זלגו מעיניה.
הנדתי בראשי "את לא" גם אני בכיתי.
מרתה נתקה את העירוי והביטה בנו בחיוך.
"תשמור עליה" אמרה לי.
היא הזיזה את הוילון שליד המיטות והלכה וזה איפשר לי לקום ולחבק את איזבל.
"חשבתי שאיבדתי אותך" לחשתי.
"ראיתי אותך" היא מילמלה לכתפי.
התרחקתי ממנה "למה את מתכוונת?"
"כשאיבדתי את ההכרה. היה לי מן זכרונות כאלה. ממך"
חייכתי "זכרונות טובים?"
היא חייכה חיוך עייף "מאוד טובים"
שילבתי את אצבעותיו באצבעותי "כואב לך?"
היא הנידה בראשה "לא כשאתה כאן"
מישהו הסיט את הוילון.
רוברט עמד בפתח, שערו פרוע ובגדיו מלאים אבק.
"אדוארד" הוא אמר בהקלה.
קמתי וחיבקתי אותו בחוזקה.
"איפה היית?" שאלתי.
"התחבאתי בעליית הגג. ראית את אבא?"
הנדתי בראשי.
"היא בסדר?" שאל רוברט והסתכל על איזבל שהביטה בנו בסקרנות.
"היא תהיה בסדר" אמרתי.
"אני הולך לחפש את המלך" הוא אמר.
הינהתי.
הוא הזיז את הוילון חזרה ויצא.
"אני מרגישה עייפה כל כך" אמרה איזבל ועיניה נפקחו ונעצמו.
"תישני" לחשתי וליטפתי את שערה. "אני כאן"
היא חייכה ועצמה את עיניה. תוך שנייה היא נרדמה.
יידי אחזה בידה ואצבעותיי לחצו קלות על פרק כף ידה כדי לוודא שיש עדיין דופק.
לא הייתי מוכן להרפות ממנה בזמן הקרוב.
הסתכלתי עליה כשישנה.
היא הצילה אותי.
ראתה מישהו שעומד לירות בי וגוננה עליי בגופה בלי לחשוב.
אהבתה אליי רפאה לי את הלב.
הייתי מוכרח להתחתן איתה. וכמה שיותר מהר.