האהבה שלי

פרק שבעים וחמש ~ העברת המלוכה ~

~ איזבל ~
כשהתעוררתי במיטה הנוחה אדוארד לא היה לצידי.
קמתי באיטיות, הכאב ביד חזר.
יצאתי מהחדר ללובי וראיתי את ניקולאס יושב שם וקורא עיתון.
כשראה אותי קם על רגליו "בלי התעוררת!"
חייכתי אליו.
"הנסיך יצא לעשות משהו. הוא ביקש ממני להשגיח עליך. אבל מזל שהתעוררת. אנחנו חייבים ללכת."
"ללכת לאן?" שאלתי בבלבול.
"המלך מכריז עכשיו הכרזה חשובה.
אני לא יודע במה מדובר אבל זה בשידור חי לכל המדינה וכל הארמון חייב להגיע"
"אני יודעת במה מדובר..הנחל מעביר את המלוכה לרוברט"
"באמת?" שאל ניקולאס בהפתעה.
הנהנתי "אני אקח כדור ונלך"
בלעתי כדור וניסיתי לסדר את השיער שלי כמה שאפשר.
"נלך?" שאל ניקולאס כשסיימתי.
"כן" אמרתי ויצאנו לחדר השידורים.
כשנכנסנו לחדר השידורים הוא היה מפוצץ ביועצים, במשרתות ושומרים.
ניקולאס נעמד מיד בצד של הפציעה שלי כדי שאף אחד לא יתנגש בי וכרך סביבי זרועה מגוננת.
עמדנו אחד ליד השני והבטנו על הבמה הקטנה שם ישב המלך ולידו רוברט ואדוארד.
כאילו הרגיש שאני מביטה בו אדוארד הסתכל עליי.
וחייך. כאילו אומר לי שהכל יהיה בסדר, שעוד מעט נהיה חופשיים. ידעו שאנחנו זוג.
הבטתי בו וחייכתי חזרה, התרגשות אחזה בי.
לא נצטרך להסתתר יותר.
"בלי" שמעתי מישהי קוראת לי ורייצ'ל רצה אליי וחיבקה אותי בחוזקה.
מרוב האושר לראות אותה לא חשבתי כאב כשזרועה נלחצה אל זרועי.
"רייצ'! איזה יפה את!" אמרתי והבטתי בה בהתפעלות.
היא נראתה זוהרת.
הסיבה לכך התקדמה אלינו "שלום איזבל" אמר מארק וחייך אליי.
חייכתי אליו בחזרה והבטתי באושר ברייצ'ל שחיבקה אותו.
הם נראו מאוהבים ומאושרים.
רציתי את זה גם.
עיני נדדו אוטומטית אדוארד.
הוא עדיין הביט בי.
ואז המצלמות נדלקו, המלך התחיל לדבר וקשר העין שלנו התנתק.
"צהריים טובים אזרחי" אמר בקולו הרגיל "יש לנו הפתעה הערב, כפי שאתם רואים בני, הנסיך הבכור, חזר לארמון."
גל התלחששויות עבר באולם.
הנחתי שלא כולם ידעו וגם לראות את הנסיך שברח מהארמון אחרי שנה עם צלקת על פניו זה מעורר שאלות.
שמחתי שאדוארד ורוברט יושבים אחד ליד השני.
זה הולך להיות לא קל לשניהם.
"החלטנו אחרי התייעצות שאני אעביר את המלוכה מיידית ליורש החוקי, רוברט דה קוסקינן"
רוברט נעמד ואדוארד עמד ממש מאחוריו.
שמתי לב שידו מונחת על כתפו של רוברט.
המלך לא המתין שהקהל ישתתק אלא הוריד את הכתר מראשו והניח אותו על ראשו של רוברט.
מחיאות כפיים אחדות היו בקהל.
רובם היו בהלם. חלקם אף צעקו קריאות מחאה.
הבטתי ברחמים ברוברט שנראה מרוסק מחוסר האהדה.
אדוארד לחץ את כתפו ולחש משהו באוזנו.
"אני מבקש שתכבדו את החלטתי ותתייחסו בכבוד לבני כמו שכיבדתם אותי" ביקש המלך וירד מהבמה.
מיד אחריו ירדו גם רוברט ואדוארד והתשואות וקולות הבוז התחזקו.
ההבנה שאני לא צריכה לפחד יותר דחקה אותי ללכת אחריהם.
"בלי!" קרא ניקולאס אבל התחמקתי ממנו ופילסתי את דרכי בקהל.
איתרתי את התאומים במסדרון הולכים במהירות מנסים להתרחק לרגע מכל ההמולה.
רצתי אחריהם והגעתי ממש לפני שסגרו את הדלת למשרדו של המלך.
עצרתי תשושה ליד הדלת "אתם בסדר?" שאלתי חסרת נשימה.
"איזי מה את עושה כאן?!" צעק אדוארד מזועזע ורכן אליי.
"את צריכה לנוח!"
הנדתי בראשי במחאה "אני בסדר גמור"
הבטתי בדאגה באדוארד וברוברט.
"היי אל תתייחסו אליהם, הם ירגעו"
אדוארד הינהן ועזר לי לעמוד "זה מה שאמרתי לרוברט"
מבטו של רוברט היה עדיין חושש אבל הוא חייך חיוך מאולץ.
"אני צריך לעבוד על הנאום" אמר והעביר יד בשערו.
ואז חייך לאדוארד "לך תבצע את התוכנית שלך"
"איזה תוכנית?" שאלתי והעברתי את מבטי ביניהם.
"הפתעה" אמר אדוארד במהירות ואחז בכף ידי
"בהצלחה רוברט. אני אהיה כאן בעוד שעה" אמר ונעת בו מבט מתרגש.
רוברט הינהן וקרץ לו.
מה הולך כאן? חשבתי בבלבלול.
"בואי" אמר אדוארד והוביל אותי.
הלכתי אחריו עד שמצאנו לחצר.
"לאן הולכים?" שאלתי אבל הוא לא ענה.
הלכנו והלכנו עד שהגענו לארווה.
אדוארד הרפה מידי והוציא סוס שחור וגדול.
"מוכנה לצאת לסיבוב?" שאל והביט בי בשובבות.
הבטתי בסוס המומה "אדוארד.."
התקרב אליי וחפן את פניי בידיו "אני רוצה לתת לך הכל איזבל. לא יצאת מהארמון שנה וחצי. זה מגיע לך"
אחזתי בידו עוצמתי את עיניי עוצרת את הדמעות.
נשמתי נשימה עמוקה ואז פקחתי את עיניי וחייכתי.
"בוא נצא"
הוא חייך בשביעות רצון ואז אחז במותניי והניף אותי בקלילות למעלה עד שהתיישבתי על הסוס.
"תחזיקי במושכות" הנחה אותי.
"אדוארד זה גבוהה" אמרתי בבהלה.
"אל תסתכלי למעלה. תסתכלי קדימה" הנחה אותי ואז עלה גם על הסוס והתיישב לפניי.
נתתי לו את המושכות ובמהירות כרכתי את זרועותיי סביב מותניו בחוזקה.
"אל תפחדי" אמר.
הסוס התחיל ללכת, התקרבנו לשער, השערים נפתחו, ויצאנו מהארמון.
שמעתי בעיניי את המראות, את עיר הבירה שפעם בה הייתי גרה, את הבתים הגבוהים, האנשים הפשוטים והאצילים.
הסוס הגביר לאט לאט את מהירותו ויצאנו מהעיר לשדות.
הצמדתי את ראשי לגבו של אדוארד.
"תודה" אמרתי.
לא ראיתי אותו אבל שמעתי את החיוך בקולו כשענה "חכי. רק התחלנו…"
לא ידעתי למה הוא מתכוון אבל לא היה לי אכפת.
כל אני איתו, שנעשה מה שהוא ירצה.
הבטתי בנוף, הרוח פרעה את שערי, לראשונה זה חודשים הרגשתי חופשייה.
דבר לא הכין אותי למה שקרה אחר כך...

עוד פרק יעלה היום, התבלבלתי, לפרק הבא תכינו את הטישו🫶✨