האהבה שלי

פרק שבעים וארבע ~ הטבעת ~

•אדוארד •
הייתי בחדרו של אבי, רותח מכעס ורועד מעצבים.
"המצב של הממלכה מעורער! הרגע הייתה תקיפה! אתם לא יכולים לדרוש דרישות שכאלה!" צעק אבא.
"בדיוק בגלל זה. איך קרתה המתקפה הקטלנית הזאת? כי יש פה מישהו שלא מסוגל לנהל מדינה" הטחתי בתגובה.
"תזהר ממני!" צעק אבא וקם על רגליו.
קמתי גם אני "מה תעשה לי? הא? תכה אותי שוב? קדימה אני מחכה"
נעצתי בו מבט זועם.
הוא השיב לי באותו מבט אבל לא זז.
שילבתי את ידיי "זה מה שיקרה עכשיו אבא. אתה תעביר את המלוכה לרוברט. עוד היום. אחרת אנחנו נממש את האיום שלנו"
המלך התיישב בחבטה על הכיסא ונראה מובס.
פניתי לצאת אבל מילותיו עצרו אותי "אתה עושה טעות"
הנדתי בראשי והסתובבתי אליו.
"היחיד שעשה טעות זה אתה. לפני שנה. ועכשיו, הגיע הזמן שלך לשלם עליה.
בגדת באמא, סילקת את רוברט מהארמון, שיקרת לי.
הגיע הזמן שתיתן את הכתר לבן שלך, למי שמגיע לו באמת" אמרתי בקרירות, ויצאתי.
ההליכה במסדרונות הארמון הייתה קשה.
הכל היה עדיין מלא בדם ובלאגן מהמתקפה.
שומר עם שיער פרוע מיהר אליי.
זיהיתי את אחיה של איזי. ניקולאס.
"הוד מעלתך. אני צריך לדבר איתך"
שילבתי את ידיי והבטתי בו בצפייה.
הוא התקרב אליי ואמר בשקט "אתה הנסיך ואני חייב לכבד אותך אבל אני נשבע שאם תפגע באחותי יהיה לך עסק איתי"
השתלדתי לא לחייך ועניתי לו ברצינות "אני לא אפגע בה"
"טוב מאוד." אמר ניקולאס והינהן "הייתי ממשיך לדבר איתך ברצון אבל אני צריך ללכת."
והוא נעלם באותה מהירות שבה הופיע.
"הם כל כך דומים" מילמלתי לעצמי והלכתי משם.
פניתי למרפאה שעדיין הייתה מפוצצת בפצועים.
מרתה מיהרה אליי "מה שלום איזבל?"
חייכתי "טוב יותר. היא מתאוששת"
מרתה חייכה באושר ואז הושיטה לי שפורפרת של משחה.
"מה זה?" שאלתי.
"תן את זה לרוברט. שימרח על הפנים שלו"
"אני אביא לו. תודה מרתה"
היא חיבקה אותי חיבוק מוחץ.
"דרך אגב, ידעתי שאתה ואיזבל ביחד" לחשה באוזני.
התרחקתי ממנה והבטתי בה "זה היה כל כך שקוף?"
היא צחקה "טוב. לא הפסקתם לדאוג אחד לשנייה, נראית מאושר כשאתה איתה, דאגת לה בלי סוף, היא חטפה בשבילך כדור.. אז כן. זה היה שקוף"
צחקתי.
"לך אליה" אמרה מרתה וחייכה בהתרגשות. "תשמור עליה אדוארד"
"אל תדאגי. זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות"
אמרתי והודתי לה שוב על המשחה.
אחרי שווידאתי שגם ג'ון רוז ואמה בסדר חזרתי לחדרי.
כשהגעתי לחדר רוברט מיהר לקראתי.
"נו? מה המלך אמר?"
נאנחתי וסגרתי אחרי את הדלת.
"הוא לא היה מרוצה אבל לא נשארה לו כל ברירה"
"הוא לא הכה אותך נכון?" שאל רוברט והביט בי בדאגה.
הנדתי בראשי "הוא יעביר לך את המלוכה הערב. אחרת אנחנו נפעל."
רוברט הינהן.
"איזבל בסדר?" שאלתי.
"היא ישנה. אח שלה היה כאן מקודם"
"אני שלחתי אותו" אמרתי ושתיתי כוס גדולה של מים.
"אדוארד. אתה לא מפחד?"
הסתובבתי "ממה?"
"שידעו עליכם"
הנחתי את הכוס בכיור.
"כבר לא. לאבא אין איך לאיים עלינו יותר. ואני בטוח שכשאתה תהיה המלך זה לא יפריע לך"
הוא חייך "זה לא."
חייכתי גם.
ואז הושטתי לו את המשחה שמרתה הביאה לי.
"מה זה?" שאל ולקח את המשחה מידי.
"תמרח את זה על הצלקת." אמרתי קצרות.
"מרתה נתנה לי להביא לך" נמנעתי מלהביט בעיניו
רוברט הביט בי במבט מוטרד. "אל תאשים את עצמך אד. לא אתה זה שפגעת בי"
הנהנתי.
לשמחתי רוברט לא המשיך בנושא.
"אז אני משוחרר?" הוא שאל "אני רוצה ללכת להודות למרתה"
"כן. אני אשמור עליה, תודה רובי"
הוא חייך "אין על מה אחי"
ואני הבטתי בו כשיצא מהחדר.
אחי.. המילה הזאת הייתה זרה לי כל כך ומוכרת לי בו זמנית.
נאנחתי והעברתי כמה פעמים יד בשערי.
נכנסתי לחדר השינה.
איזבל ישנה בשלווה במיטה הגדולה.
בשקט לקחתי בגדים נקיים מהארון ונכנסתי לחדר הרחצה.
אחרי שלא התקלחתי יומיים שלמים שיוועתי למקלחת.
הורדתי את הבגדים המסריחים שלבשתי ונכנסתי למקלחת.
המים החמים קלחו על גופי העייף.
נאנחתי שוב, כמעט נרדמתי בעמידה.
כשסיימתי להתקלח שמתי מכנסיים ואז התלבטתי אם לשים חולצה או גופיה.
לקחתי את החולצה בידי.
הבטתי בצלקות בזרועותיי החשופות.
נזכרתי ברגע שאיזבל ראתה אותו לראשונה.
"זה לא דוחה אותך?" שאלתי אותה אז.
"זה דוחה אותי" ענתה "דוחה אותי שאבא שלך עשה את זה"
הנחתי את החולצה ולבשתי את הגופיה בהחלטיות.
יצאתי מהמקלחת וסגרתי את הדלת של חדר השינה.
נכנסתי למיטה בעדינות ככל האפשר ונשכבתי לצד איזבל.
היא הסתובבה אליי וחייכה בישנוניות.
"היי" לחשה.
"היי איזי" אמרתי בשקט והבטתי עמוקות בעיניה היפות.
"איך את מרגישה?" שאלתי.
"רוברט נתן לי כדור. אז לא כואב לי" אמרה ושיפשפה קלות את עיניה.
היא פקחה את עיניה והביטה בי יותר מרוכזת "איפה היית?"
"הלכתי לוודא שאבא יעביר לרוברט את המלוכה הערב."
היא הביטה בי בדאגה.
"הוא לא הכה אותי" אמרתי במהירות לפני שהיא שאלה.
היא הינהנה ונאנחה בהקלה.
ידה הבריאה זזה אל ראשי ואצבעותיה שיחקו בשערי הרטוב.
"פגשתי את אחיך מקודם" אמרתי כדרך אגב.
היא נדרכה מיד "מה הוא אמר לך? אני מקווה בשבילו שהוא לא עשה בושות!"
צחקתי "אל תדאגי. הוא רק הבהיר לי שאם אני אפגע בך אני מת"
"ניקולאס הזה" מילמלה בפרצוף המום.
חיבקתי אותה בעדינות וידי נחה מתחת לפצע שלה.
אצבעותי מלטפות בעדינות את זרועה החשופה.
"אני מכאיב לך?" שאלתי בהיסוס.
היא הנידה בראשה "זה נעים"
שכבנו במיטה והסתכלנו אחד על השנייה.
יכולתי להביט בעיניה לנצח.
מבטה זז לרגע מעיניי והיא צחקה כשהביטה בפניי.
"מה מצחיק?" שאלתי
"יש לך קצף של סבון על הגבה" היא אמרה ובעודה מצחקקת ניגבה את זה באצבעה.
"זהו" אמרה והחיוך עדיין היה מרוח על פניה.
חייכתי גם ונישקתי אותה.
"אני מכור לחיוך שלך" הכרזתי.
"ואני מכורה אלייך" אמרה והחזירה לי נשיקה.
"תכננתי לישון איזי." אמרתי כשהיא התיישבה ומשכה אותי אליה.
"תצטרך לדחות את זה" אמרה בשובבות.
הבטתי בפניה שהביטו בי באושר.
מבטה נחרט לי בזכרון.
מבט שרציתי שישאר על פניה לנצח.
אחרי נשיקות, דיבורים, ועוד נשיקות היא נרדמה לבסוף שוב מכורבלת בזרועותיי.
נשימתה השקטה הרגיעה אותי כל כך.
כל מה שרציתי הוא להרדם איתה אבל הייתי חייב ללכת.
חמקתי בשקט מהמיטה.
שלחתי משרתת לקרוא לניקולאס ואחרי שהוא הגיע לשמור עליה יצאתי מהחדר והלכתי לקומה העליונה.
נקשתי פעמיים על הדלת של הצורף המלכותי.
"יבוא" קולו נשמע.
נכנסתי וסגרתי את הדלת.
הוא הביט בי במבט מופתע "הוד מעלתך! במה זכיתי לכבוד?"
התיישבתי מולו וחייכתי "אני צריך את עזרתך"
"מה העניין?" שאל בסקרנות.
"אני צריך להכין טבעת" עניתי "דחוף"

המשך יעלה היום🫶
תקשיבו אני מתרגשת, חיכיתי להגיע לפרק הזה כל כך הרבה זמן ובטוחה שגם אתן(:
תכינו טישו לפרק הבא, המלצה שלי♥️