האהבה שלי

פרק ארבעים ושמונה ~ רוצה אותך ~

~ איזבל ~
בשעה שתיים עשרה בדיוק חמקתי בשקט ממגורי המשרתים.
בהליכה לצריח ניסיתי לחשוב על תרוץ כלשהו אם ישאלו אותי מה אני עושה בחוץ בשעה כזאת.
משרתות בודדות עדיין הסתובבו והשומרים המנומנים לא שמו לב אליי אז נרגעתי טיפה והרחתי את זרועי.
עדיין היה לי ריח טוב של מקלחת, אם לא בושם לפחות זה.
צחצחתי שיניים לפני שיצאתי ואספתי את שערי רק בגומיה קטנה.
הייתי מלאה בהתרגשות וציפייה לראות את אדוארד.
הרגשתי כאילו לא דיברנו שנים.
וזה היה בסך הכל יום אחד שעבר בלי שהתארנו.
בבוקר שבאתי לסדר את חדרו הוא מיהר לתת לי נשיקה מהירה ויצא לישיבה, מאז ראיתי אותו רק בארוחת הערב צועק על השומר ההוא ולא היה לי הזדמנות לדבר איתו.
ולתת לו את מה שהכנתי.
נגיעה קטנה בכיס השמלה שלי הבהיר לי שזה עדיין שם.
הגעתי לדלת של הצריח והבטתי סביב.
המסדרון היה ריק.
הורדתי את הידית בשקט ונכנסתי בדלת שכבר הייתה פתוחה.
מיהרתי לעלות במדרגות נזהרת עם המדרגות שאדוארד הזהיר אותי שפחות טובות והגעתי למעלה.
דלת גג הצריח הייתה פתוחה ואור קטן בקע מהפתח.
בהיסוס יצאתי והרוח הקרה הכתה בפניי ובפי שנפער בתדהמה.
אדוארד עמד שעון על המעקה, מביט בי בחיוך שובב.
על רצפת הצריח הייתה פרוסה שמיכה לבנה קטנה, עליה היו מונחים שתי כוסות יין וכמה שוקולדים. בפינות הצריח היו עששיות קטנות והשמכה הייתה מכוסה עלים וורדים.
"אל תשאלי מה עברתי כדי להצליח להעלות את זה לכאן בלי שאף אחד יראה" אמר אדוארד בטון מבודח והתקרב אליי.
רצתי אליו וחיבקתי אותו בחוזקה "תודה!"
"מוצא חן בעינייך?"
הרמתי אליו מבט "זה מושלם"
הוא נשק לי באריכות, הרגשתי במגעו כמה התגעגע אליי, כמו שהתגעגעתי אליו.
ידיו התמקמו בעדינות בתחתית גבי מקרבות אותי אליו.
הוא הרחיק את ראשו ממני בחיוך "אני יכול להמשיך ככה עוד הרבה זמן אבל יש דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם, בואי"
הוא אחז בידי והתיישבנו על השמיכה.
"מה קרה?" שאלתי.
"הבטתי לספר לך על כל מה שקורה עם אחי. וגם אני מניח שיש לך שאלות על מה שקרה היום בארוחה"
הנהנתי.
"טוב אז כמו שאמרתי לך יש פה מרגל שאחי שלח, מצאתי אותו, זה היה מי שדיברת איתו בארוחה"
"מה?!" לא הצלחתי להסתיר את הפתעתי.
"את מכירה אותו?" שאל אדוארד
הנהנתי "פחות או יותר. הוא חבר טוב של חבר של חברה שלי"
"מסובך" צחק אדוארד ואז הרצין "בכל מקרה אני רוצה שתתרחקי ממנו, כל פעם שאת רואה אותו פשוט תתרחקי, על כל מקרה. הבהרתי לו שהוא לא יפגע בך אבל אני לא יכול לסמוך על זה"
"למה השארת אותו כאן?" שאלתי בהיסוס "אם הוא רוצה לפגוע בי למה שהוא לא ילך?"
"זה מסובך." נאנח אדוארד ולגם מהיין.
"תסביר לי"
הוא הישיר מבט לעיניי "אני יודע שזה נשמע מטורף, אחרי כל מה שהוא עשה אבל אני צריך להיפגש עם אחי, אני רוצה לראות אותו שוב ולנסות לפתור את זה"
"הוא פצע אותך אדוארד, אז, שהלכת וג'ון היה צריך לחפש אותך, חזרת פצוע בגללו!"
"אמרתי שאני יודע שזה נשמע מטורף, אבל אני חייב לראות אותו שוב" שמעתי את התסכול בקולו.
נשכתי את שפתיי. ידעתי שאם הייתי במקומו וזה היה ניקולאס הייתי עושה את אותו הדבר.
הייתי רוצה להבין מה גרם לאח שלי להתנהג ככה, גם אם הוא היה מכאיב לי.
"היי"אמרתי והנחתי את ידי על ברכו "אני מבינה"
מבטו עדיין היה מוטרד "תאמיני לי שחשבתי על זה הרבה ואני עד עכשיו לא יודע אם זה באמת מה שטוב לעשות אבל.. הוא אחי"
"אני מבינה" אמרתי שוב "רק תבטיח לי שתקח איתך מישהו? לפגישה איתו, שאני אהיה רגועה"
"את דואגת לי?" הוא חייך חיוך קטן
נשענתי אחורה ולקחתי שלוק מהיין מסבה את מבטי.
"את דואגת לי" הוא קבע עובדה והביט בי במבט מאושר.
"כל כך קשה לך להאמין בזה?"
הוא הניד בראשו וחייך "זה פשוט מוזר. הרבה זמן לא הרגשתי שמישהו דואג לי ככה"
הוא שתה שוב מהיין אבל אני המשכתי להביט בו. הרבה זמן לא דאגו לו...
"הבאתי לך משהו" אמרתי והוצאתי את הדבר הקטן העטוף במפית שהכנתי "אני יודעת שזה לא הרבה אבל..אני מקווה שזה ימצא חן בעיניך"
הוא פתח את המפית והביט בזה מוקסם. "וואו"
חייכתי. מוקדם יותר באותו ערב, מיד אחרי ששקראתי את המכתב שלו הגעתי לחדרי ואחרי המקלחת
לקחתי את הסבון המוצק ובשיעמום מוחלט גילפתי צורה של לב.
"זה הסבון שאני מתקלחת איתו אז.. כל פעם שאתה מתגעגע אליי אתה מוזמן להריח אותו"
הוא הביט בי ועיניו נצצו כשהבין מה אני מנסה לעשות.
התקרבתי אליו "אני לא רוצה שתיהיה עצוב אדוארד, ואני לא באה להחליף את הזיכרון שלך מאמא שלך אני פשוט רוצה.. שיהיה לך טוב"
הוא הניח את הסבון ומשך אותי אליו "כבר טוב לי. טוב לי איתך"
הרגשתי חום בליבי למשמע המילים האלה. המבט בעיניו היה כנה כל כך, זה שבה אותי.
"רגע אז אם הבאת לי סבון בצורת לב זאת הדרך שלך לומר שאת אוהבת אותי?" הוא אומנם התבדח אבל ראיתי בעיניו את הרצון האמיתי לדעת מה אני מרגישה.
חפנתי את פניו בכפות ידי "אוהבת זה מילה גדולה מידי, אהבה זה רגש חזק כל כך. מעולם לא הרגשתי את זה בעוצמה כזאת אבל בהחלט מתפתח לי רגש אלייך אדוארד, וזה הולך וגדל"
חוסר האמון על פניו כל פעם שאמרתי לו משהו טוב העציב אותי.
זה לא שהוא לא האמין לי.. זה היה נראה שהוא לא מאמין על עצמו. שזה באמת מגיע לו, שמישהו באמת אוהב אותו. היה לי חשוב להבהיר לו מה אני מרגישה.
"אני מאוהבת בך אדוארד. ומרגע לרגע אני מתאהבת יותר"
הפחיד אותי לחשוף את עצמי בצורה כזאת. מעולם לא אמרתי לגבר מילים כל כך כנות.
הוא הביט בי לשנייה ואז לקח את ידי בעדינות והני אותה על ליבו.
הלב שלו פעם כמו מטורף.
"גם אני בך"
וזה הספיק.
דחקתי את חוסר הוודאות הצידה, את הפחד לאבד אותו, הפחד שיגלו על הקשר שלנו, את הכל ופשוט נישקתי אותו, נישקתי אותו בתשוקה ובחוזקה, רוצה להיבלע בתוכו.
הוא נישק אותי בלהט וידיו עלו אל שערי.
הרגשתי את ידו מונחת על הקוקו שלי והוא משך את הגומיה ושערי התפזר סביבי.
דילגתי מעל האוכל והתיישבתי על ברכיו.
הרגשתי את החום מגופו למרות האוויר הקר שבחוץ.
הוא הביט בי לשנייה ואז לחש "אני מפחד"
"ממה?" לחשתי גם, מפחדת לשבור את הדבר העדין שבנינו עכשיו ביננו.
"אני מפחד לעשות לך משהו שלא תרצי."
הנדתי בראשי "אבל אני רוצה. אני רוצה אותך אדוארד"
הוא נשך את שפתיו וה הסיח את דעתי "גם אני רוצה אותך, אבל את יודעת ש.. אנחנו נצטרך לעצור"
"אז נעצור" לחשתי. "נעצור כשיהיה צריך"
הוא הביט בי ואז הנהנתי.
אדוארד משך אותי קרוב אליי ונישק את צווארי בעדינות.
שפתיו עברו מצווארי אל פניי.
הוא נישק את מצחי, את לחיי, את אפי ולבסוף את שפתיי.
רציתי ממנו עוד.
לא חשבתי על מה שאני עושה וידיי נדדו כמו מתוך הרגל אל כפתורי חולצתו ואז גופו קפא.
הוא הפסיק לנשק אותי והסיט ממני את מבטו.
הזזתי את ידיי "סליחה"
"אל תבקשי סליחה" הוא נראה מתוסכל "לא עשית שום דבר לא בסדר. זה אני שדפוק"
הבטתי בו בחוסר הבנה, איך הוא יכול להגיד על עצמו שהוא דפוק.
"אני מצטער. אני לא יכול לתת לך את עצמי, אני פשוט לא יכול"
ירדתי מברכיו נבוכה פתאום על אובדן השליטה שלי.
הוא העביר את ידו בשערו ונראה אבוד.
לא הבנתי מה קרה. לפני שנייה האוויר בינינו היה מחשמל מרוב תשוקה ועכשיו הוא נראה כאילו הוא רק רוצה לברוח. וכל זה בגלל שניסיתי לפתוח לו את החולצה?
כרחתי את זרועתיי סביבי "מה העניין אדוארד?"
הוא נשף בתסכול "אני לא יכול לעשות את זה"
"את מה?"
"להאמין שאת רוצה אותי, לנשק אותך ככה, אני לא יכול!" את המילה האחרונה הוא צעק.
ידיו אחזו בשערו בתסכול ואז הוא בלע רוק ואמר לי "מגיע לך את הטוב ביותר, אני לא הטוב הזה שאת צריכה ומחפשת"
"אתה כן!" לחשתי "איך אתה בכלל יכול להגיד דבר כזה על עצמך ?!"
"אני מכוער, ומגעיל, ומקולקל איזבל" שמעתי את הגועל העצמי שנטף מקולו בכל מילה שאמר אבל את שמי, כמו תמיד, הוא אמר ברוך.
"שלא תעז לדבר ככה על עצמך" אמרתי בזעזועז ואחזתי בסנטרו מכריחה אותו להביט בי "אתה יכול להסביר לי מה קרה פתאום?! לפני שנייה הכל היה טוב. אם העניין היה שנגעתי לך בחולצה וזה לא מתאים לך עדיין להתקדם לשלב הזה אז בסדר אני מתנצלת, אבל למה אתה מדבר ככה על עצמך?" קולי היה חנוק.
"אני לעולם לא אוכל להתקדם איתך לשלב הזה" הוא לחש "אני גם לא רוצה"
יד נשמטה מסנטרו.
הוא לא רוצה אותי. הוא מעולם לא רצה כנראה.
קמתי "למה בכלל הכנת את כל זה? למה גרמת לי להתאהב בך אם אתה לא רוצה אותי?"
הוא נראה אבוד אבל זה הספיק לי "גם לי יש לב אדוארד. ואתה כרגע כבר פעם שנייה פוגע בו."
חיכיתי שיגיד משהו, שימנע ממני ללכת, שיגיד לי שלא הבנתי נכון אבל הוא פשוט שתק.
הנדתי את ראשי בתסכול "אני הולכת"
הוא הנהן. "לילה טוב"
לא עניתי לו, פשוט יצאתי משם, צליל טריקת הדלת מהדהד מאחורי כשאני יורדת במדרות אוספת את שערי ומתרחקת משם, ממנו. מהנסיך ששבר את ליבי. שוב.