האהבה שלי

פרק שמונים ואחד ~ החתונה ~

~ איזבל ~
במשך שנתיים לא ידעתי מהו אושר באמת.
חייתי מיום ליום, ממשמרת למשמרת.
מתאוששת אחרי כל פעם שהגוף שלי קרס.
תמיד ניסיתי להזכיר לעצמי שיהיה לי טוב.
שאני לא לבד.
באיזשהו שלב הפסקתי להאמין.
רציתי שהכל יגמר.
לא היה אכפת לי להיפצע, לא הפריע לי שכואב לי, רציתי למות.
ובתקופה הכי נמוכה בחיי הוא הופיע.
והחזיר אותי לעצמי.
הטבעת הייתה מונחת על אצבעי ונהנתי להרגיש את המגע שלה.
כל פעם שהייתי עצובה הסתכלתי עליה, זה הזכיר לי אותו וניחם אותי.
הטראומות שסחבתי העיקו עליי.
מסתבר שזכרונות לא מרפים כל כך מהר.
עדיין היו לי סיוטים, אבל בכל פעם שהייתי מתעוררת בדמעות הוא היה שם למחות אותם.
לחבק.
והחזיר לי שוב את החיוך לפנים.
מזכיר לי שהוא יהיה איתי תמיד.
חיכינו כמה ימים עד שהממלכה תתאזן והיום הגדול סוף סוף הגיע.
השמלה הלבנה הייתה מונחת על גופי בצורה מרהיבה.
הבטתי בבאותי במראה.
שערי היה מסודר לצמה שהקיפה את ראשי כמו עטרה ושאר השיער התפזר מאחורה.
זה סימן בשבילי את החופש שלי והעזיבה את תפקיד המשרתת.
אדוארד שאל אותי אם אני אהיה מעוניינת לגור בארמון או שנעבור למקום אחר בעיר הבירה.
אמרתי לו מיד שאני רוצה להישאר.
ידעתי שחשוב לו להיות קרוב לרוברט וג'ון אבל מעבר לכך.. לא רציתי לעזוב.
הארמון שכל כך שנאתי הפך בשבילי למקום בטוח, אהוב, לבית.
המשפחה שלי הייתה שם, ניקולאס, רוז וג'ון, מרתה, בוב, וכמובן רייצ'ל.
לא הייתי מוכנה לעזוב אותם לעולם.
אדוארד התמנה למשנה למלך מיד אחרי שאמרתי לו שאני רוצה להישאר.
הוא לא הפסיק לתמוך ולעזור לרוברט.
הייתי גאה בו כל כך.
בנוסף לכך הם איפשרו לכל המשרתים והשומרים שהגיעו לארמון בעל כורחם לעזוב והתקינו זכויות חדשות למשרתות ולשומרים.
החדר של אדוארד עבר שיפוצים והרחבה לדירה של ממש.. לבית שלנו.
ואני? אני הייתי מאושרת.
"את יפיפיה בלי" אמרה רייצ'ל והתקרבה אליי.
חייכתי "הכל בזכותך"
היא חיבקה אותי בעדינות ואז עזרה לי לנעול את נעליי העקב הלבנות.
"מוכנה?" שאלה ואחזה בידי.
הנהנתי. יצאנו מחדר ההתארגנות והתקרבנו לאולם הגדול.
"אני לחוצה רייצ'ל"  לחשתי שנייה לפני שהדלתות נפתחו.
"תנשמי, הכל יהיה בסדר" היא אמרה.
הדלתות נפתחו ודבר ראשון שעשיתי היה לסקור את האורחים.
בין כל משפחות האצולה ניסיתי למצוא את אמי ואבי.
הם לא היו שם.
למרות ששלחתי להם הזמנה.
לא הייתי מאוכזבת. כבר לא היה לי ציפיות מהם.
פניתי להסתכל על מרתה שהביטה בי מאושרת ונופפה לי.
רוז וג'ון עמדו ממש לידה עם העגלה של אמה התינוקת.
גם הם הביטו בי בגאווה.
איתרתי מהר גם את ניקולאס.
וליבי התרחב.
לא משנה לי ששההורים שלי לא הגיעו, האנשים האלה הם המשפחה האמיתית שלי.
ואז פניתי להביט קדימה והוא היה שם.
הכל כאילו נעצר מלכת.
ראיתי רק אותו.
את אדוארד.
בחליפה, ומביט בי באושר.
התקדמתי לעברו ורייצ'ל הרפתה מידי כשנעמדתי מולו.
"היי איזי" הוא לחש והביט בי, עיניו נצצו.
"היי אד" לחשתי גם אני בהתרגשות.
החזקנו ידיים.. המסע של חיינו רק התחיל.

•אדוארד•
במשך שנה לא חייכתי.
הייתי שבור.
ממותה הפתאומי של אמי האהובה, מבריחתו של אחי התאום ומההתעללות המתמדת שספגתי מאבי המלך.
תחת השלטון של אבי ואיומיו הפכתי למפלצת.
כל מה שרציתי היה שיהיה גאה בי.
אז הרגתי אדם חף מפשע כדי להרגיש מוכן.
אבל זה רק החליש אותי יותר.
נלחמתי בזירה אבל זה רק הוסיף צלקות לגופי.
הייתי מרוסק.
לא ראיתי משהו אחר חוץ מהביצה העמוקה שאני נמצא בה.
עד שאיזבל הופיעה.
משרתת שבורה ומפוחדת שריסקה את עולמי.
בפעם הראשונה בחיי אישה השפיעה על ליבי.
הכל התחיל מאז שגיליתי שמכרו אותה לארמון.
שהמשפחה שלה בגדה בה.
זה השפיע על ליבי.
כי זה הזכיר לי את בריחתו של רוברט.
ומאז עשיתי הכל כדי להגן עליה.
והתאהבתי בה.
איזבל לימדה אותי לאהוב את עצמי, לסלוח לעצמי ובעיקר לראות את האחר.
שנה שהייתי מרוכז בעצמי ובסבל שלי שלא שמתי לב לדבר סביבי.
היא פקחה את עיניי ואת ליבי והפכה את עולמי לטוב יותר.
ועכשיו, כשאחזתי בידה והבטתי בעיניה ידעתי שחיי הולכים רק להשתפר יותר כשאני איתה.

הסוף.