האהבה שלי

פרק שלושים וחמש ~ השרפה ~

~ איזבל ~
בדרך כלל הלילות בארמון היו מלווים בנדודי שינה נוראיים.
כאבים בלב ודמעות.
וזה כבר כמה ימים שאני הולכת לישון מעודדת.
בגלל אדם אחד.
הידקתי את השמיכה וחיוך קטן עלה על פניי כשנזכרתי בזה שלא הצליח ללמוד היום.
הוא היה נראה כל כך.. טוב נו כן, התנועה שהוא עשה עם היד בשיער ריככה אותי.
וגם החיבוק. אלוהים הכל!
בחיים בחוץ הייתי מתקדמת מהר.
אני אמיצה כשזה נוגע לבחורים. לא היה לי בעיה להתחיל עם אלה שמצאו חן בעיני.
אבל בארמון.. איבדתי ביטחון לגמרי.
וטוב יש גם את זה שהוא נסיך, ועומד להיות מלך.
אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב מהצד שלו אולי הוא מרגיש אותו דבר.
אחרת למה לו לחבק אותי? לאחוז לי ביד? לדאוג לי לאוכל בכל פעם שאני נכנסת לחדרו?
ואולי זה בגלל שהוא מרחם עליי, גם זה עלה בי מידי פעם.
אבל היה דבר שחיזק בי את התחושה שיש לו מישהי.
לאדוארד היה בושם קטן בשידה ליד המיטה.
בושם של אישה ללא ספק.
ראיתי את זה כל פעם שנכנסתי לחדר השינה שלו לסדר משהו או לנקות.
אבל אני נמצאת אצלו כמעט כל יום ומעולם לא ראיתי אישה אצלו. או סימן אחר שיעיד על זה שהוא בזוגיות.
הדחקתי את המחשבות האלה והתמקדתי בחיבוק שלנו היום נותנת לזכרון להציף אותי.
שההרגשה של השלווה והביטחון שהרגשתי כשחיבק אותי עטפה אותי שוב, שקעתי בשינה עמוקה.

"איזבל!" מישהו דחף אותי בכוח "איזבל קומי!"
"מה העניין רייצ'ל?" שאלתי בעייפות ושיפשפתי את עיניי.
"יש שריפה במטבח" שמעתי את הפחד בקולה "קומי.עכשיו!"
בבת אחת הייתי ערנית לגמרי וזינקתי מהמיטה.
השלכתי את רגליי לנעלי הבית והתעטפתי מהר בחלוק.
עכשיו גם הרחתי את ריח העשן.
"למה האזעקה לא עובדת?" שאלתי תוך כדי שאני סוגרת את החלוק במהירות.
"לא יודעת" אמרה רייצ'ל ונעלה מהר נעלי בית "שומר עובר עכשיו בחדרים להעיר את כולם.
המטבח היה קומה מעל מגורי המשרתים. ואנחנו היינו במרתפים. הדרך היחידה לחצר הייתה דרך המטבח.
יצאנו מהחדר לקול צרחות ובהלה של המשרתות.
המסדרון היה צפוף ועכשיו גם הרחתי את העשן.
"כולם להקשיב" רעם קול גברי מעל הצעקות. "ללכת אחרי בבקשה במהירות"
רייצ'ל טפחה על כתפי "אין יציאה אחרת! איך הם רוצים שנעבור דרך המטבח?"
"אני לא יודעת" צעקתי מעל הרעש והתחלנו להתקדם.
כל שנייה נתקלתי במישהי אחרת כי כולן דחפו וניסו לפלס דרך.
הושטתי לרייצ'ל יד והרגשתי את ידה מתהדקת סביב ידי.
לאט לאט נכנסנו למטבח הענק שבו שרר כאוס מוחלט.
מרוב עשן לא הצלחתי לנשום ושמתי את המרפק סביב פי. מישהי דחפה אותי הצידה
וידי שאחזה ברייצ'ל השתחררה.
שמעתי צעקות ובכי מכל כיוון וניסיתי להתמקד בכיוון הכללי שכולם רצים אליו.
החום היה בלתי נסבל וראיתי את הלהבות בקצה החדר.
משב קר של אוויר הכה על פניי כשיצאנו דרך הדלת לחצר וצנחתי משתעלת על הרצפה עם כל שאר המשרתים.
מישהי דרכה על ידיי שהיו מונחות על רצפה תומכות בגופי וניסיתי להתרחק מהכניסה כמה שאפשר.
בעיניים דומעות חיפשתי את רייצ'ל במבטי ולא ראיתי אותה.
עשרות שומרים מיהרו עם צינורות לתוך המטבח.
קיוויתי שאין נפגעים ופניתי שוב לחפש את רייצ'ל.
איתרתי אותה קצת יותר במרחק מכל המשרתות.
"רייצ'ל!" קראתי כשהגעתי אליה "את בסדר?"
היא הינהנה וחיבקה אותי בחזקה.
צרחות נשמעו ויותר ויותר משרתות מבהלות נפלטו החוצה מהדלת המדיפה עשן שחור.
אוויר הלילה הקריר הכה בי והידקתי את החלוק.
רייצ'ל נעמדה "ראית את אמא של מארקו?"
הנדתי בראשי.
היא נשכה את שפתיה בדאגה.
בבת אחת אזעקה מחרישת אוזניים נשמעה בכל הארמון.
"טוב שהם נזכרו" מלמלתי.
"מארק" פלטה רייצ'ל והחלה לרוץ לעבר המטבח.
"רייצ'ל חכי!" צעקתי ופניתי לרוץ אחריה.
שוב איבדתי אותה בתוך כל המשרתות והספקתי לראות אותה מרחוק נכנסת לחדר העולה בלהבות. פילסתי את דרכי ודחפתי אנשים בלי חשבון, כשהגעתי לדלת המטבח זרועות חזקות מנעו ממני להיכנס.
"שחרר אותי!" צעקתי על השומר.
"אסור להיכנס!" הוא נבח "האש מתפשטת!"
"לא אכפת לי חברה שלי שם!" בעטתי בו "עזוב אותי!"
"בבקשה אני לא אחזור על זה שנית!" הוא צעק ודחף אותי לאחור. שלושה שומרים עמדו מול הדלת והיו עסוקים בלהוציא משרתות.
דמעות ירדו מעיניי בתסכול. רייצ'ל..רייצ'ל בפנים..
הבטתי בשומרים המוציאים משרתות מעולפות החוצה וחיבקתי את עצמי.
רייצ'ל לא הייתה ביניהם.
פאניקה אחזה בי "בבקשה! היא תמות שם בפנים!" צרחתי וניסיתי להיכנס.
"באמת לא רציתי להגיע לזה" אמר השומר.
הוא אחז בגופי והרים אותי.
"שחרר אותי!" צעקתי והתפתלתי בידיו.
הוא הרחיק אותי מהדלת ואז שמט אותי על הדשא רחוק מכולם.
"תרסני את עצמך! את גם תמותי אם תכנסי לשם!"
ואז הלך.
הלטתי את פניי בפות ידיי וניסיתי לנשום.
לא עכשיו, בבקשה לא עכשיו.
סחרחורת אחזה בי. פחד ביעבע בי כמו חומצה.
הבטתי בשומרים המוציאים עוד ועוד משרתות.
רייצ'ל, המשפחה היחידה שלי, אם משהו יקרה לה.
רעדתי ולא מהקור.
בבקשה תהיי בסדר.
הרגשתי שישבתי על הדשא נצח עד שיצאו כל השומרים והכריזו שהשרפה כובתה.
היה אסור להיכנס למבטח או למגורי המשרתות כי הכל היה מפוחם ומלא עשן.
בינתיים גם המלך הגיע לחצר ונבח הוראות על השומרים.
ואז ראיתי אותה. או יותר נכון אותם.
מארק יצא מהמטבח נושא בזרועותייו את רייצ'ל.
רצתי אליו הכי מהר שיכולתי.
"ריייצ'ל?" הבטתי בחברתי הטובה, עיניה עצומות והיא לא מגיבה.
"מארק היא?" הוא הניד בראשו. דמעה ירדה מעינו.
"היא התעלפה. היא חיפשה אותי ואני לא שמעתי אותה.."
"בוא ניקח אותה למרפאה" אמרתי במהירות ואחזתי בידה שהשתלשלה כלפי מטה.
מארק הינהן ופסענו למרפאה.
הבטנו במרתה ובאחיות שהתרוצצו ממיטה למיטה.
רייצ'ל שכבה על המיטה, עינייה כבר פקוחות והיא מביטה בי.
"הבהלת אותי עד מוות" לחשתי.
היא חייכה חיוך קטן "סליחה"
קולה היה צרוד ומארק מיהר לתת לה מים.
הוא רכן אליה ונשק לה באריכות.
הסבתי את מבטי והתרחקתי מהם כשדמעה סוררת ירדה מעיניי.
מעולם לא פחדתי כמו שפחדתי עכשיו. לאבד את רייצ'ל.. כמעט לאבד אותה..
יצאתי מהמרפאה ונתקלתי בחזקה במישהו.
לא הרמתי את מבטי רק מלמלתי סליחה ועקפתי אותו.
"לאן את בורחת?"
הסתובבתי בהפתעה למשמע קולו של הנסיך.
"לא חשבתי שמסיבה כזאת תתרחש באמצע הלילה בארמון" הוא אמר והתקדם לקראתי בחיוך מריר.
ראיתי את הדאגה בעיניו "את בסדר? נבהלתן נורא בטח."
סקרתי אותו במבטי.
לא היה נראה שהוא התעורר הרגע.
למעשה הוא היה עדיין עם החליפה והכוכב הכסוף הרגיל שלו.
קימטתי את מצחי. הוא לא ישן.
"איזבל?" הוא שאל ונופף בידו מול פניי.
מישהו חבט בי מאחור והחבטה השליכה אותי קדימה.
הרגשתי את ידיו של הנסיך אוחזות בכתפי ושנינו הבטנו בשומרים שנשאו משרתת מעולפת לתוך החדר.
"בחיי שיסתכלו לאן הם הולכים" הוא מלמל והוריד את ידיו. עוד חבטה. עוד כאב. עוד דחיפה.
משכתי באפי. לא לבכות, רק לא לבכות.
"את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל בדאגה.
הנהנתי. ואז הנדתי בראשי. "לא. אני לא בסדר. חברה שלי כמעט מתה ואני..." נשמתי נשימה מקוטעת. כל הגוף שלי כואב,  ואני מרגישה שאני עומדת להתמוטט. השלמתי את המשך המשפט בראשי.
"אני מבין" הוא אמר.
הישרתי אליו מבט "אני אחזור לחברה שלי עכשיו ברשותך"
"חכי" קולו עצר אותי.
הסתובבתי אליו והוא הביט סביבינו במהירות. משראה שהמסדרון ריק התקרב אליי "את לא רוצה להיות כאן עכשיו. אני רואה שלא. בואי "
והלך.
הלכתי אחריו מתרחקת מהרעש והריח של העשן, מתרחקת מרייצ'ל, מתרחקת מכולם

ההמשך יבוא...
ועוד איזה המשך..
🙃