האהבה שלי

פרק חמישים ושתיים ~ אל תעצור ~

• אדוארד •
הסתתרתי מאחורי כמה עצים והרגשתי מטופש ביותר.
שאיזבל אמרה לי שאחיה דומה לה לא הבנתי עד כמה.
אבל עכשיו שהם עמדו ודיברו אחר עם השני ראיתי את הדמיון.
שמעתי מרחוק את הדברים שהוריה אמרו לה וכאב לי בשבילה מאוד.
הסתכלתי כשהתיישבה עם אחיה על הפסל שוב וחיבקה אותו.
החלטתי שזה הזמן לעזוב ולחזור לסיור לפני שאבא ירגיש בחסרוני.
במחשבותי התחילו להתגבש רעיונות איך לעודד אותה הלילה.
בדרכי לסיור נתקלתי בשומר מוכר.
פניי התעננו כשראיתי במי מדובר "דון"
"שלום נסיכי" הוא אמר וקד קידה .
"מסרת לרוברט את דבריי?"
הוא הינהן.
"איך בדיוק אתה מתקשר איתו אם מותר לי לשאול?"
הוא התעלם מהלגלוג בקולי ואמר "יש לנו כל יומיים פטרול מחוץ לארמון. הוא פוגש אותי שם, מתחזה לאזרח רגיל"
"הוא אזרח רגיל" סיננתי "כרגע"
הוא הניד בראשו "אתה לא מבין כלום"
"תסלח לי?"
"זה לא משנה. אתה תבין שתפגוש אותו, הוא אמר לי למסור לך את זה"
דון הושיט לי פתק צהוב מקופל ומיהר להימלט משם לפני שיכולתי לשאול משהו נוסף.

הלילה הגיע, והסתובבתי הלוך ושוב בחדרי מחכה לאיזבל.
משפחות המלוכה כבר הלכו והשעה הייתה כבר מאוחרת והיא עדיין לא הגיעה.
בסיבוב החמישי שלי בערך נפתחה הדלה ואיזבל סגרה אותה בשקט.
"היי" אמרתי ומיהרתי לעברה. הבחנתי שהיא החליפה שוב לבגדי העבודה הרגילים שלה.
חבל, אהבתי יותר את המדים של המלצרית.
היא חיבקה אותי חלושות "היי"
נאנחתי "איך את מרגישה?"
"אני לא יודעת. הכל כל כך מבלבל"
"ספרי לי"
"אמא אמרה לי מילים קשות ובמקום לבכות או להיפגש הלב שלי קר ואני מרגישה שאין בי רגש.
וניקולאס בחר להישאר בארמון ולחפש עבודה בתור שומר כדי להישאר קרוב אליו ובמקום לשמוח אחרי שלא ראיתי אותו שנה אני עצובה שהוא עזב את החיים שלו בשבילי. מה לא בסדר איתי אדוארד?!"
אחזתי בידיה והתיישבתי איתה על הכורסא.
"קודם כל את בסדר גמור. הכל אצלך בסדר פשוט קשה לך. את חווה עכשיו משהו לא פשוט וזה טבעי , דברים קשים שעוברים עלינו גורמים לנו לשנות את התגובה שלנו כדי לא להיפגע ולהרגיש את הכאב, וטבעי שתצטערי על אח שלך. טבעי מאוד, הכל בסדר איזבל"
ליטפתי את גב כף ידה באגודלי.
ישבנו בשתיקה מספר דקות,
אהבתי את זה שהשתיקות בנינו לא מביכות.
"את יודעת מה, יש לי רעיון שישפר לך את המצב רוח"
היא הביטה בי בסקרנות "מה?"
"סוד" אמרתי והורדתי את ג'קט החליפה "בואי איתי"
יצאנו מהחדר למסדרון הריק חוץ משלושה שומרים.
עליתי איתה לקומה השלישית "שוב הולכים לספריה?"
הנדתי בראשי "חכי ותראי"
פתחתי את הדלת הגדולה בקצה המסדרון ונכנסנו למערכת החדרים השוממה.
איזבל השמיעה שריקת התפעלות "מה זה המקום הזה?"
"מערכת החדרים הישנה של אימי."
איזבל הסתובבה לעברי בהפתעה
" אחרי שהיא התחתנה עם אבי היא עברה לקומה הרביעית אבל עד החתונה היא הייתה פה, היא ביקשה שלא יזיזו כלום והכל ישאר אותו הדבר למי שתיהיה איתי או עם רוברט"
"וואו" לחשה איזבל והביטה סביבה בהתפעלות.
"תרגישי חופשי להסתובב" אמרתי וצנחתי על הכורסא הקרובה לדלת.
איזבל ניגשה לארון הספריה הגדול שהיה מעל שולחן העבודה בלובי הקטן.
היא הוציאה כמה ספרים ישנים ודפדפה בהם.
"מה זה?" שאלה והצביעה על דלת ורודה.
נעמדתי והתקרבתי אליה "תפתחי ותראי"
היא הביטה בי ואז פתחה את הדלת לאט.
קריאת הפתעה נפלטה מפיה והיא רצה לתוך החדר.
חייכתי, ידעתי שזה ימצא חן בעיניה. זה היה חדר ההלבשה, מפוצץ בגדים ושמלות יפייפיות.
נשענתי על המשקוף וצפיתי בה מעבירה את ידיה על השמלות היקרות.
היא לקחה שמלה בצבע אדום יין והצמידה אותה לגופה. "כמה זמן לא לבשתי שמלה"
ראיתי עצבות בעיניה כשהביטה במראה ואז שאלה אותי "אני יכולה למדוד?"
הנהנתי "בטח".
יצאתי וסגרתי את הדלת.
נשענתי עליה ונאנחתי. אם רק הייתי יכול לא לפחד שמישהו יגלה שאנחנו פה.
"אדוארד? אתה יכול לעזור לי רגע?"
נכנסתי לחדר ואיזבל עמדה בגבה אליי.
"אתה יכול לסגור לי את הרוכסן? בבקשה"
התקדמתי אליה והסטתי את שערה הצידה בעדינות.
גבה היה חשוף וניסיתי לא לתת לרצועת החזיה שלה להסיח את דעתי.
משכתי את הרוכסן וסגרתי אותו.
"זהו" אמרתי והתרחקתי.
איזבל הביטה בעצמה במראה וחיכיתי שתסתובב לעברי.
ואז היא הסתובבה ולא יכולתי לשלוט בלסתי שנפערה בתדהמה.
היא הייתה יפיפיה.
השמלה הלמה את גופה וצבעה העז העניק לפניה של איזבל מראה זוהר.
השמלה הייתה יחסית דקה עם שרוולים קצרים. ניסיתי לא לקבע את מבטי בזרועותיה.
איזבל חייכה "כל כך הרבה זמן לא לבשתי שמלה כזאת"
התקרבתי אליה "זה ממש יפה"
"תודה"
אני לא יודע למה, פתאום נהייתי לחוץ.
היה לי תוכניות לערב הזה. שהיא תהנה, לתת לה את מה שהיא רוצה, להיות שלה ולא להרחיק אותה ממני.
אבל פתאום איבדתי את הביטחון.
"רוצה..רוצה לרקוד?"
החיוך נמחק מפניה "אני רקדנית גרועה"
"נרקוד לאט"
היא נראתה לחוצה כשהנחתי את ידי בתחתית גבה.
היא הנידה את ידה על הכתף שלי ואחזנו ידיים.
תוך שנייה אחרי שהתחלנו לרקוד הבנתי למה היא התכוונה כשאמרה שהיא רקדנית גרועה.
היא דרכה לי על הרגליים לא מעט פעמים וניסיתי לא למעוד.
"רואה" פלטה "זה לא יעבוד"
אחרי הסיבוב הרביעי נמאס לי "יש לי רעיון" אמרתי והנפתי אותה בזרועותיי.
"אדוארד!" היא צווחה וצחקה.
סיחררתי אותה במעגלים והיא חיבקה את כתפיי.
עצרתי "יש לי סחרחורת."
פניה היו קרובות לפניי וגופה קרוב לגופי.
היא חייכה ונשקה לי.
ידיה נכרחו סביב עורפי ומשכו אותי אליה.
ידיי התמקמו בתחתית גבה.
שפתיה היו חמות והיה לה ריח של סבון ושל בושם לא מוכר.
"תודה" אמרה "תודה על שהבאת אותי לכאן ושיפרת לי את המצב רוח"
חייכתי "תמיד לשרותך"
היא המשיכה להיות קרובה אליי ולהביט בי בחיוך.
אל תפחד, לחש קול במוחי, ואל תפגע בה.
הדפתי אותה לכיוון הקיר ונישקתי אותה בלהט, בכוח.
היא לא נרתעה והפחד שלי נרגע טיפה.
ידיה הסתבכו בשערי.
אהבתי את התחושה הזאת.
אהבתי בה הכל.
תגובתה דירבנה אותי וידיי עברו על זרעותיה החשופות.
היא התנתקה ממני "אדוארד?"
"מה?"
"אל תעצור"
הבטתי בדריכות בעיניה.
היא הביטה בלהט, כאילו התכוונה לכל מילה.
העברתי את אגדולי על שפתה התחתונה "את בטוחה?"
היא הינהנה "כן"
ידעתי שנצטרך לעצור בשלב מסוים.
אבל ידעתי שהיא התכוונה אליי, שאני לא אעצור את זה.
והתכוונתי לתת לה את מבוקשה.
אחזתי במותניה והרמתי אותה
היא כרחה את רגלייה סביב מותניי ושפתינו נפגשו שוב בלהט.
ולפתע כל הפחד נעלם ממני.
הרגשתי שהיא רוצה אותי וזה הספיק.
הגועל שלי כלפי עצמי נעלם, פשוט ראיתי את עצמי כמו שהיא רואה אותי וזה ניצח הכל.