האהבה שלי

פרק ארבעים ~ הפגישה עם רוברט ~

.אדוארד.
לא ידעתי איך שוב הצלחתי להתחמק מהשאלות של אבא, להעמיד פנים שאני לא מרגיש טוב ושוב להתחמק מהארמון בלי שישים לב.
עכשיו הייתי שקוע בדהרה על סוס שחור וגדול מתרחק מהארמון לאט לאט.
זה היה לי ברור שהוא רוצה שניפגש בבית הקברות.
אולי כשאמא קבורה לו מתחת לרגליים הוא יתחיל להתנהג כמו בן אדם, חשבתי בשנאה.
בכל מקרה אני לא מוכן לסמוך רק על זה.
לקחתי גם חרב והשארתי לג'ון מכתב ליתר ביטחון.
הפעם אני יותר חכם מהפעם הקודמת.
טוב, אולי טיפש בדבר אחד.
ההרגשה הרעה על הדברים שאמרתי לאיזבל הייתה בלתי נסבלת.
המבט בעינייה, זה שבר לי את הלב.
וההבנה שאני גרמתי לה לכאב, אני פגעתי בה.
ניסיתי לשכנע את עצמי שזה עדיף, שהיא תהיה רחוקה ממני ולא קרובה אליי יותר לפחות עד שאסדר עם רוברט את העניינים.
קיוויתי שהכל יסתדר והיא תסלח לי כשתבין למה.
האטתי את הדהרה כשתקרבתי לבית הקברות החשוך.
אני לא מאמין שאני כאן שוב, חשבתי וירדתי מהסוס.
לא רציתי לקשור את הסוס לעץ, לא שוב ולכן הובלתי אותו איתי ונתתי לו לאכול עשב.
הגעתי לקבר של אמא והבטתי באותיות שמה, הרגשתי כאילו היא נוכחת באיזשהו מובן כאן.
כאילו היא יודעת מה עומד לקרות בין שני בניה. בין התאומים שלה.
כמה דקות עמדתי, ממתין. הצצה חטופה בשעון שלי הבהירה לי שבדיוק חצות.
הייתי דרוך כמו שלא הייתי בחיים.
מביט ללא הרף לצדדים. עד שלפתע קול מוכר עד כאב חתך את הדממה.
"טוב לראות אותך אחי התאום"
הסתובבתי בחדות, הקול בקע ממש מעל לראשי.
גבר עם ברדס שחור ירד בקפיצה מהעץ ונחת על רגליו מולי.
"סליחה על קבלת הפנים המוזרה, אבל, אתה מבין, יש לי בעיות אמון קשות, במיוחד בך והייתי חייב לוודא שאתה לא מביא איתך אף אחד. או אף אחת.."
שמעתי את הלגלוג בקולו.
לעת עתה בחרתי לשתוק.
לא לתת לו את התענוג.
נראה שהוא נהנה מזה והוא הסתובב מסביבי כשדיבר.
  "אתה מבין, אני בשונה ממך, לי יש טיפה כבוד. לא הבאתי איתי אף אחד, חרב מול חרב כמו שאומרים.. כן כן אדוארד אני יודע שאתה נושא כלי נשק מתחת לחליפה המפוארת שלך"
"באמת חשבת שאבוא לא חמוש?" כבר לא יכולתי להתאפק "אולי אתה לא יודע אבל גם לי, יש בעיות אמון קשות בך אחי היקר"
הוא צחק ונעצר. הברדס שלו עדיין היה על ראשו ולא ראיתי את פניו..
משלא אמר דבר המשכתי לדבר "מה אתה רוצה?"
"כמדומני שכבר שלחתי לאבי הסבר ואני מניח שהוא גם שיתף אותך במכתב שכתבתי. אתה יודע בדיוק מה אני רוצה."
"את הכתר" אמרתי.
"בדיוק"
"זה לא אפשרי"
"אני אגיד לך מה אפשרי" הוא אמר ושילב את ידיו "כפי שכבר הבנת יש לי אנשים בארמון. הודעה אחת אליהם ו.." הוא העביר את אצבעו על גרונו "בוא רק נגיד שהראש היפה של המשרתת שלך יוכל לשמש פוחלץ לקיר"
איבדתי את יכולת האיפוק שהייתה לי ובמהירות דחפתי אותו אל העץ הקרוב ושלפתי את חרבי "תקשיב לי טוב מטורף אחד. אתה לא תיגע בשערה מראשה? אתה מבין אותי?!"
"נקודה רגישה?" הוא שאל וגיחך "באמת אדוארד, השתנת. לא חשבתי שכל מה שאני צריך כדי לאיים עלייך זה בחורה אחת.. ועוד משרתת"
הצמדתי את הלהב לבטנו. "שאלתי אם אתה מבין אותי!"
"אבא יודע?" הוא התעלם "תאר לך מה הוא היה עושה אם הוא היה יודע שהבן המועדף עליו מזדיין עם משרתת"
שמטתי את החרב והעפתי לו אגרוף.
הכאב בפרקי אצבעותיי היה נורא אבל ראשו הוטח לאחור וזה היה מספיק.
"אני הולך לגלות מי האנשים שלך, ואני הולך להגן עלייה. אז אני מציע שתפסיק עם האיומים האלה עכשיו, ואם עוד פעם אחת תגיד מילה רע עליה, אני אדאג שזה יהיה הדבר האחרון שתגיד."