האהבה שלי

פרק שש עשרה ~ כמה קל להיפגע ~

~ איזבל ~
הוא נראה בסדר חשבתי בהרהור.
כאילו לא אמרתי לו כלום על אביו.
ואלוהים, החליפה והשיער שלו.
למה הוא חייב להראות כל כך מושך?
נשכתי את שפתיי והבטתי בו בעת שכרך את זרועותיו סביב כתפיו של הגבר שקרא לו והם התרחקו מדברים.
תהיתי מי זה, נראה שיש להם יחסים קרובים.
"מארקו" לחשתי והבטתי בילד הקטן.
הוא ישן שינה עמוקה.
חייכתי ולקחתי אותו אל מגורי המשרתים.
הבטתי באמו ששכבה ישנה על המיטה והשכבתי אותו בעדינות לידה.
כיביתי להם את האור והלכתי לתורנות בחדר האוכל.
"טוב שהגעת!" מיהרה אליי אנה " יש הרבה עבודה"
"כרגיל" אמרתי בקרירות.
היא הביטה בי במבט מוזר ופנתה ללכת לשאר המטלות שלה
"את יודעת" אמרתי "זה ממש כפיות טובה אחרי כל העבודה שאני עושה ועוזרת לך לא להתעניין אפילו איך אני מרגישה אחרי שהתאשפזתי במרפאה ואני בטוחה שאת יודעת על זה."
היא הסתובבה אליי והביטה בי במבט קטלני
"זה שלא הגנת עליי מפני המלך הבנתי, פחדת, אבל להתנהג כאילו לא קרה לי כלום? זה כבר ממש כפיות טובה"
היא התקרבה אליי צעד אחד והביטה בי ביהירות "אני מציעה שתזכרי עם מי את מדברת"
בלעתי את הטעם המר שעלה בפי "את חסרת רגשות אנה"
אמרתי וחלפתי על פניה בדרכי למטבח.
ידה לפתה את זרועי ועצרה אותי
"מה אמרת?"
הסתובבתי אליה "אין בך רגשות"
היא הניפה את ידה וסטרה לי.
ראשי עף לאחור מעוצמת המכה והלחי שלי בערה.
"תשתקי" סיננה אנה "אני מזכירה לך שהמלך לא היחיד שיכול להוביל לסילוק שלך מהארמון, אם לא הייתי יודעת מאיזה חיים נוראיים הגעת הייתי מסלקת אותך לאלף עזאזלים"
היא חלפה על פניי ואני שחררתי את הדמעות.
מיששתי את הלחי שלי בעדינות והייתי מודעת למבטים של השומרים.
השפלה שניה שלי כבר השבוע, פשוט מקסים.
מחיתי את פניי ויישרתי את הסינר.
כל מה שרציתי לעשות זה לברוח אבל התעלמתי מהכאב והבושה ונכנסתי למטבח.
נמנעתי מלהביט במישהו בעיניים ורק חתכתי ירקות לסלט בשקט.
נחתכתי מהסכין פעמיים הייתי אדישה לכך כל כך ואפילו לא שמתי פלסטר אלא רק שטפתי את זה במים ולחצתי שהדם יעצור.
לא היה אכפת לי שכאב לי, כל החיתוך של הסלט רק עצרתי את הדמעות.
חמקתי לשירותים כמה דקות לפני ההגשה והבטתי במראה.
הלחי שלי הייתה אדומה וראו את הסימנים של האצבעות.
אם רק היה מותר לנו להחזיק איפור הייתי מסתירה את זה מיד.
אספתי מחדש את שערי לצמה ושטפתי פנים.
שמעתי שהאנשים התחילו להגיע והלכתי לעגלות ההגשה.
לקחתי קערת סלט וניגשתי לשולחן של היועצים.
הנחתי את הסלט ונמנעתי להביט למקום בו ישב הנסיך.
לא רציתי שישים לב שקרה לי משהו.
לא רציתי לראות שוב את המבט האכפתי על פניו.
אבל לצערי היה צריך גם לשים אוכל על השולחן שלו ושל המלך ולכן לקחתי קנקן מים וניגשתי לשם.
הנחתי את הקנקן ליד זרועו של הנסיך ולכסנתי לעברו מבט מהיר.
הוא חייך אליי כשראה אותי ואז החיוך נמחק מפניו והתחלף במבט מזועזע.
מיהרתי להתרחק משם והמשכתי להגיש נמנעת מלהביט בעיניים שלו.
כשסיימתי עם התורנות יצאתי במהירות מחדר האוכל.
פניתי לרדת למגורי המשרתים אבל לפתע שמעתי "היי את"
הסתכלתי אחורה וזה היה הנסיך.
"אני צריך עזרה במשהו" מבטו היה רב משמעות.
סביבנו היו שומרים, לא יכולתי לסרב לו.
"בוודאי הוד מעלתך" מילמלתי והלכתי אחריו.
לא ידעתי לאן אנחנו הולכים אבל בסוף נכנסנו לחדרון קטן בקצה הארמון.
הנסיך נעל את הדלת והדליק את האור.
סקרתי את החדר במבטי. זה היה נראה חדר בטחון, מיטה קטנה ולא מרופדת היתה בפינה, מדפים עם הרבה קופסאות שימורים ערכת עזרה ראשונה וגם דלי גדול בפינה, כנראה לצרכים.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי את הנסיך
"הארמון בונה עכשיו הרבה חדרי ביטחון חדשים בגלל כל מה שקורה, אבל לא בגלל זה אנחנו כאן"
התחמקתי ממבטו והבטתי באריחים על הרצפה.
"איזבל" קולו היה עדין והוא התקרב אליי "מה קרה?"
נשכתי את שפתיי וחנקתי את הדמעות.
לפתע הוא נגע בפניי, הנסיך אחז בסנטרי והרים את פניי וסקר אותי. ואז נאנח.
"זה נראה כואב"
לא עניתי. רק בהיתי בו. אף אחד לא נגע בפניי לפני כן.
הוא הרפה ממני "את לא מתכוונת לספר לי?"
מצמצתי כמה פעמים, הסבתי את מבטי ולקחתי צעד אחורה "אני לא חושבת שאני ראויה שתתעניין בי. אני אשמח לצאת מכאן הוד מעלתך"
הוא נאנח "מה קרה שאת שוב מדברת איתי ככה? איפה איזבל שלפניי שעתיים שקראה לי בשמי?"
הבטתי בו במבט כועס "אתה לא מבין כלום"
"תסבירי לי" הוא שילב את ידיו.
נאנחתי בתסכול והסתובבתי בחדר מדברת תוך כדי הליכה "עשיתי מה שהסברת לי, עמדתי על שלי!
ותראה מה התוצאה, הכו אותי" קולי נשבר, נעצתי בו מבט.
ראיתי שמבטו נעשה לא בטוח.
"ואתה!" הטחתי בו והתקרבתי "אני הרגשתי שוב כל כך חסרת ערך למה כל פעם שאני במצב כזה אתה בא ואכפת לך ממני! אתה מבלבל אותי, אני לא אמורה להרגיש ככה!"
"ככה איך?" אמר בקול שקט.
"שאני ראויה למשהו טוב מזה, שזה לא מגיע לי" נשברתי "אתה גורם לי להאמין שהסבל באמת יפסיק"
"זה לא מגיע לך" אמר הנסיך "את יודעת שזה לא."
"אני לא יודעת מה לעשות" מילמלתי והדמעות עלו בעיניי "אדוארד הרגשתי כל כך מושפלת, כולם הסתכלו עליי, זה כאב כל כך"
הוא פתח את זרועותיו ואני לא היססתי ומיהרתי לשקוע בתוכן. החיבוק שלו היה עוטף כל כך.
בין זרועותיו מצאתי נחמה, וזה המקום האחרון בעולם שחשבתי או העזתי להתקרב אליו. לחבק את הנסיך.
עמדנו מחובקים והוא ליטף את שערי כשבכיתי.
לא ידעתי מתי התקרבנו כל כך שאני מרגישה בנוח לחבק אותו אבל לא חשבתי פעמים ולקחתי את החיבוק, העזרה, שהוא הציע לי, כמו אז שנתן לי יד.
לא הרגשתי שזה בסדר מה שאנחנו עושים, שום דבר מזה לא היה בסדר ולא היה בזה שום היגיון.
אבל אלוהים, הוא צדק, רציתי בזה כל כך.
הרפתי ממנו והבטתי בו במבט נחוש "תלמד אותי להתגונן"
"מה?" אמר במבט מבולבל.
"כשאדם אומר לי דבר כזה, איך לעמוד על שלי, כל מה שעשיתי היה לשתוק לה ואחר כך לבכות"
הוא התבונן בתקרה מהרהר בשאלתי ואז אמר "קודם כל תלכי לנוח. נדבר על זה מחר, כשתהיי פחות נסערת"
השפלתי מבט.
"היי" אמר והניח את ידו על כתפי "עשית טוב"
הבטתי בו והוא חייך ואמר שוב "עשית טוב"
חייכתי חיוך מהוסס.
הוא הוריד את ידו מכתפי "עכשיו מה שמה?"
החיוך נמחק מפניי "מה?"
"מי זאת שהרביצה לך?"
"לא.. אדוארד"
"אני לא מוכן שהנוכחים כאן בארמון יכו אחד את השני, אני אשאל פעם אחרונה, מה השם שלה?"
"מה תעשה לה?" שאלתי
"היא לא תהיה כאן יותר"
"לא" אמרתי בבהלה.
"תגידי, את מבינה בכלל מה קרה כאן? מישהי הרימה עלייך יד! אני לא מוכן שזה יקרה בין העובדים שלי!"
"אז זה הסיפור?" שילבתי את ידיי "הכל זה בגלל התדמית של הארמון. אתה לא רוצה שהעובדים שלך יראו רע"
"מה?!" בקולו היה זעזוע "מה פתאום?! איך הבנת זאת מדבריי!"
שילבתי את ידיו "אני לא מוכנה שתסלק אותה מכאן. למרות מה שהיא עשתה לי, יש לה משפחה שזקוקה לכסף הזה"
"אני לא אסלק אותה" אמר ושמעתי עדיין שהוא עצבני.
"קוראים לה אנה" אמרתי.
"יופי, זה יטופל, לילה טוב שיהיה לך" אמר.
נרתעתי מהקור שהיה בקולו.
הוא פנה לצאת ואז הביט בי כאילו רוצה להגיד עוד משהו אבל טילטל את ראשו ויצא.
ואני נשארתי שם פגועה ומבולבלת.
חלק ממני רצה לבקש ממנו סליחה אם דבריי פגעו בו אבל הוא לא הבין אותי וזה תיסכל אותי.
לכן יצאתי למסדרון ורק הבטתי בגבו המתרחק.
בזרועותיו שטלטלו עם כל צעד שלו, הזרועות שלפני דקה ממש חיבקו אותי, את הכאב שלי.
הבטחתי לעצמי שאתנצל בפניו מחר, הוא לא אשם בצרות שלי.