האהבה שלי

פרק שבעים ושש ~ האהבה שלי ~

•אדוארד •

רכבנו במשך חצי שעה עד שהגענו לפסגת ההר המשקיפה על הממלכה.
איזבל ישבה מאחוריי, זרועותיה חיבקו אותי וראשה היה מונח על גבי.
הייתי לחוץ.
הרגשתי את הקופסא הקטנה של הטבעת שבכיס המכנסיים שלי.
במהלך הרכיבה הרצתי כמה נאומים ומשפטים שאני יכול להגיד לה אבל ידעתי שבאותו הרגע אשכח הכל.
עצרתי את הסוס ירדתי ועזרתי לאיזבל לרדת גם.
"וואו!" היא אמרה והביטה סביבה בהתפעלות.
הבטתי בה, שמח שהיא מרוצה, הוצאתי את הסל שהיה מחובר לאוכף ופרסתי שמיכה על הדשא.
איזבל עזרה לי והתיישבנו.
הוצאתי מהסל את האוכל.
"וואו! ממש אירגנת פיקניק"
חייכתי והושטתי לה כוס של יין.
"אפשר להגיד שזה הדייט הראשון שלנו" אמרתי
היא חייכה בהתרגשות, קרבנו את הכוסות שלנו עד שהתנגשו בעדינות.
"לחיים" אמרתי.
היא חייכה ושתינו.
הנחתי את הכוס והוצאתי את שאר האוכל מהסל.
אכלנו בשתיקה, הבטתי בה כשהביטה בנוף, שערה התבדר ברוח ותיהיתי לעצמי מתי הרגע הנכון להוציא את הטבעת.
"אתה יודע" אמרה איזבל לפתע, קולה חנוק "זה מזכיר לי את הפעם שדאגת לי לאוכל. אחרי שכמעט התעלפתי ולקחת אותי למרפאה"
"אני זוכר" אמרתי ברכות.
היא משכה באפה "הייתי כל כך חסרת אונים, ואתה פשוט היית שם בשבילי."
התקרבתי אליה והתיישבתי לצידה.
היא התרפקה עליי וחיבקתי אותה.
ליטפתי בעדינות את שערה.
היא ישבה בזרועותי שותקת.
"על מה את חושבת איזי?"
"עלייך" ענתה בפשטות "עליינו"
"ספרי לי"
היא נאנחה "אני תוהה מה יהיה עכשיו. אנחנו חופשיים, רוברט המלך. אבל אבא שלך עדיין בארמון, ואני לא רוצה.."
היא נעצרה בהיסוס.
"את לא רוצה מה?"
"שהוא עדיין לא יאהב את זה שאנחנו ביחד ואתם תריבו"
צחקתי צחוק מריר "אני יכול להרגיע אותך, אנחנו גם ככה לא ביחסים טובים"
"אני יודעת" אמרה איזבל והפנתה אליי את מבטה. "בדיוק בגלל זה, אני לא רוצה להחמיר את המצב"
"זה לא תלוי בך ולא תלוי בי." אמרתי בתסכול "אנחנו לא יכולים להפסיק לאהוב בגללו"
היא נשכה את שפתיה והביטה בי במבט מוטרד.
נאנחתי "בואי לא ניתן לזה להרוס לנו עכשיו"
היא הינהנה אבל שתקה.
איך לעזאזל הגענו לסיטואציה הזאת?
תכננתי לארגן אווירה רומנטית, ולהציע לה נישואין.
ועכשיו הרגשתי שרק התרחקנו.
"אני מצטער איזי" אמרתי וליטפתי את ידה.
"אין לך על מה." היא הנידה בראשה "אני מבינה את מה שאתה אומר. ובכל זאת קשה לי עם זה"
"אני מבין" אמרתי בסבלנות.
היא הסתובבה אליי וכרחה את זרועותיה סביב עורפי "אבל כמו שאמרת, שלא ניתן לזה להרוס לנו"
חייכתי.
היא קרבה את פניה לפניי ונישקה אותי ארוכות.
התמסרתי לנשיקתה.
כרגיל, ידיי נדדו לשערה ונתתי לו להתפזר ברוח.
בעדינות הפכתי אותה על גבה כך ששכבה על גבה והייתי מעליה.
נשענתי על מרפקיי נזהר לא למעוך אותה.
התנתקתי ממנה.
שערה הבהיר התפזר סביב ראשה כמו הילה.
היא הביטה בי בחיוך. "אני אוהבת אותך אדוארד דה קוסקינן."
"אני אוהב אותך איזבל לה פנול"
נישקתי אותה בלהט.
ידיי שוטטו על גופה, ידייה הסתבכו בשערי.
ראשה הוטה הצידה והיא נאנחה קלות כשנישקתי את צווארה.
"אדוארד תראה!" אמרה לפתע והניחה את ידה על חזי.
הפסקתי לנשק אותה והסתכלתי לכיוון אליו הצביעה.
השמש בדיוק התחילה לשקוע.
השמים היו אדומים צהובים, המראה היה יפייפה.
התרוממתי לעמידה ועזרתי לה לקום.
עמדנו מחובקים והסתכלנו בשקיעה היפייפה.
הכנסתי את היד לכיס ואחזתי בקופסא. מוכן להוציא אותה.
"איזבל" אמרתי והסתכלתי עליה.
"אני רוצה שתדעי שאת האור בחיים שלי.
פשוטו כמשמעו. החיים שלי היו חשוכים לגמרי לפני שהגעת.
איבדתי את אמא שלי ואת אחי, אבי הכה אותי, רצחתי בן אדם. הייתי שבור.
ואז את הופעת ושינית לי את החיים"
היא הביטה בי באהבה, עיניה נצצו.
ידי האחת הייתה בכיסי, והאחרת אחזה בידה.
אגודלה ליטף את גב ידי כאילו היא מעודדת אותי להמשיך.
"מהרגע שהגעת לא יצאת לי מהראש.
עזרת לי לראות את המציאות באופן שונה, להבין את המצוקה של הנתינים שלי, ולא פחות חשוב, את המצוקה שלך.
אני מקלל את מה שהם עשו לך, אני מקלל את איך שהגעת לפה, אבל אני גם שמח שזה קרה, כי אחרת לא היינו נפגשים"
היא הינהנה ודמעה ירדה מעיניה "גם אני. והייתי מוכנה לעבור את זה שוב בשבילך."
ידי התהדקה על קופסת הטבעת, כמעט הוצאתי אותה.
"איזבל.. אני רוצה שתדעי…"
לפתע מבטה הוסט הצידה, פחד על פניה.
"אדוארד.." לחישתה המבוהלת גרמה לי להסתובב ולראות על מה היא מסתכלת.
גופי נדרך.
שתי סוסים של הארמון ללא ספק התקדמו לעברנו ברכיבה מהירה.
הוצאתי את ידי מכיסי, ללא הקופסא ונעמדתי לפני איזבל.
מגונן עליה, על כל מקרה.
זיהיתי מיד את שני השומרים כשהתקרבו אלינו.
הם היו מהבכירים.
"מה קרה?" שאלתי כשהם ירדו מהסוסים שלהם ומיהרו אלינו.
"הוד מעלתך! פרצה מלחמה. המלך ורוברט יוצאים להילחם.הם צריכים אותך איתם. עכשיו"
ידה של איזבל נשמטה מאחיזתי.
הסתובבתי אליה. מבטה היה מבועת.
"לא אדוארד.."
ליבי נשבר.
"איזי אני אחזור אלייך, לא יקרה לי כלום" אמרתי וחיבקתי אותה בחוזקה כשהתפרקה.
"הוד מעלתך" השומר המשיך לדבר "המלך אמר שזה לא סובל דיחוי. הם עוד מעט יוצאים. אתה חייב לצאת"
הבטתי באיזבל, קרוע.
"לך" אמרה ונישקה אותי בדמעות. "אני אחכה לך"
"אני אוהב אותך" אמרתי ונשקתי לה בחזרה.
דמעותיה התערבבו בשלי.
"תשמרו עליה!" ציוויתי.
הם השתחוו.
עליתי על הסוס מביט באיזבל בפעם האחרונה.
היא חיבקה את עצמה ונראתה שבורה.
"אני אוהבת אותך" עוד הספקתי לשמוע אותה קוראת כשדהרתי משם בטיל לארמון.
משאיר את הלב שלי מאחורי, את האהבה שלי...

מעלה עוד פרק בקרוב, אל תהרגו אותי ❤️‍🩹