האהבה שלי

פרק שבעים ושבע ~ הכלא ~

~ איזבל ~
צפיתי באדוארד מתרחק בדהרה וליבי נשבר.
הוא יחזור. שכנעתי את עצמי. הוא לוחם, הוא לא ימות.
חיבקתי את עצמי בחוזקה כשהשומרים התקרבו אליי.
"בואי. נחזור לארמון" אמר אחד מהם.
הוא עזר לי לעלות על הסוס והתיישב מאחוריי.
לא נהנתי להרגיש את זרועותיו סביבי כשאחז במושכות.
נלחמתי בדמעות שאיימו לשבור אותי.
אדוארד יצא להילחם, הוא יחזור, חזרתי על המילים בראשי וניסיתי לעודד את עצמי.
מרוב מחשבות לא שמתי לב שהגענו לארמון.
נכנסנו בשער אבל השומר המשיך לדהור לכיוון אחר מהארווה והשומר השני דהר אחרינו.
אל מאחורי הארמון.
"לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי.
הוא לא ענה.
מתח אחז בי.
תירגעי איזבל.
זה שום דבר.
כנראה הוא טעה בדרך.
אבל החשדנות לא עזבה אותי כשהוא עצר לבסוף וגיליתי שאנחנו ליד הכניסה לאגף האסור בארמון.
אגף בתי הסוהר.
השומר ירד בקפיצה מהסוס ולפני שהספקתי למחות אחז בי הוריד אותי לקרקע.
נעמדתי והתרחקתי ממנו.
"למה עצרנו כאן?" שאלתי
"תביאי לי את הידיים שלך" אמר השומר והתעלם משאלתי. הוא הוציא אזיקים מכיסו.
התרחקתי צעד אחד אחורה והתכוננתי לברוח, מה לעזאזל קורה כאן??
"מה אתם עושים?" שאלתי בפאניקה שהתקרבו אליי.
"יש לנו פקודה מהמלך. את עצורה."
"רוברט הורה לעצור אותי???" שאלתי בתדהמה.
"לא. המלך האמיתי ציווה את זה." אמר השומר בקרירות ואחז בידי.
העפתי את ידו.
"אין לו זכות לצוות את זה!" צעקתי "הוא כבר לא המלך, רוברט המלך החוקי!"
השומר חייך בלעג "את טועה. הוא תמיד ישאר המלך"
השומר אחז בידי שוב מנסה לשים את האזיק.
בעטתי לו במפשעה בחוזקה.
הוא פלט יללה והתקפל.
פניתי לברוח אבל לא הספקתי לרוץ כשהשומר השני תפס במותניי בחוזקה ומנע ממני לזוז.
"עזוב אותי " צרחתי והתפתלתי באחיזתו "שחרר! אסור לכם לעשות את זה!"
"חיה רעה!" קרא השומר הראשון וקם מהרצפה.
הוא התקרב אליי וסטר לי.
ראשי הועף אחורה מעוצמת המכה והכאב העלה דמעות בעיניי.
"אסור לכם לעשות את זה" לחשתי בבהלה כשגררו אותי למרתפים.
ניסיתי לבעוט בשומר שאחז אותי אבל לא הצלחתי.
המאבק החליש אותי אבל לא הייתי מוכנה לוותר.
"הצילווווו!" צרחתי בחוזקה מתפללת שמישהו שומע אותי "הצילווו!"
מישהי התקרבה אלינו כשגררו אותי.
"מה אתם עושים לנערה המסכנה הזאת?!" זיהיתי את מרתה. פרצופה היה מעוות מזעם "שחררו אותה מיד!"
הם עצרו.
"מרתה!" פרצתי בבכי "תעזרי לי!" ניסיתי שוב להשתחרר מאחיזתו אך ללא הצלחה.
היא התקדמה צעד אחד ואז יריה פלחה את האוויר.
כמו בהילוך איטי ראיתי אותה נופלת על הרצפה, השומר השני הכניס את אקדחו לכיסו.
"לאאא" יללה שבורה בקעה מפי והסתכלתי עליה מייחלת שתקום "מרתהה" צרחתי.
נאבקתי בהם והצלחתי לבעוט באקדח של השומר שירה בה אבל עוד סטירה ממנו שיתקה אותי.
בעיניים דומעות ומבט מעורפל מהכאב נלקחתי משם ומרתה נעלמה מראייתי.
"אוי אלוהים" בכיתי בלי שליטה "בבקשה שחררו אותי!" התחננתי.
הם התעלמו מתחינותי.
נגררתי לתוך המרתפים החשוכים של בית הסוהר בארמון.
לא ראיתי אף סוהרים,הם הובילו אותי לאגף ריק וחשוך.
הריח של המוות גרם לי לרעוד בלי שליטה.
הגענו לתא בקצה המסדרון והם פתחו אותו בקרקוש מפתחות.
"אני מתחננת! תנו לי ללכת!" בכיתי.
השומר השליך אותי לתוך התא וגופי פגע בחוזקה הרצפה.
רגליי נשרטו מהמכה אבל התעלמתי מהכאב ומיהרתי לסורגים כשנעלו אותי.
"לא!" צרחתי "בבקשה!"
"קיבלת את מה שמגיע לך. זונה" הטיח בי אחד מהם.
והם הלכו.
נשמתי בקושי.
פאניקה אחזה בי.
הייתי לבד בחושך.
כלואה.
המילה שהם הטיחו בי הדהדה בראשי.
הרגשתי מושפלת.
התיישבתי על הרצפה וקירבתי את ברכי אל גופי.
רעדתי בבכי.
זונה. זונה. זונה. המילה הדהדה באוזניי
קול היריה וגופה של מרתה שנופל על הקרקע לא יצאו מראשי.
"מרתה" לחשתי "אוי מה עשיתי"
מררתי בבכי.
מעולם לא הרגשתי חסרת אונים כל כך.
"שחררו אותי" לחשתי לחושך למרות שידעתי שאין שם אף אחד.
"שחררו אותי בבקשהההה"